היי כולם..
סתם עכשיו יצא לי קצת לגלוש באינטרנט ומצאתי כתבה בMSN ויש שם חלק שממש השפיע עליי.. כי מצד אחד הוא ממש ישיר ואולי אף קצת פוגע אך מצד שני הוא ממש ממש נכון...
אז לכל ילדיי המשלחות לפולין וסתם כאלה שזה מעניין אותם אני אשמח אם תקראו ותגיבו.. מעניין אותי לדעת מה אתם חושבים על זה..
והנה קטע מהכתבה:
"טיול אקסטרים פולני
מברלין נסעו לפולין, לבקר חברים בוורשה ואולי לראות איזה מחנה ריכוז. לא ידענו לאן נרצה ללכת, אבל ברכבת מברלין לוורשה קראנו את ספריו של פרימו לוי, והחלטנו לבקר באושוויץ. "אושוויץ? אושוויץ הוא מוזיאון. אם אתה באמת רוצה לקבל בעיטה לקרביים, לך למיידנק. כולם בוכים במיידנק", אמרה לנו אישיות דיפלומטית ישראלית בכירה שפגשנו בבית הכנסת בוורשה. נסענו לאושוויץ. אכן מוזיאון. אבל לרגע אנחנו לא מתחרטים.
חשבתי הרבה על הקביעה של אותה אישיות דיפלומטית, והגעתי למסקנה שאני לא מחפש לעשות טיול אקסטרים רגשי בפולין. כלומר, אני לא מחפש את מחנה הריכוז הכי קיצוני, הכי אותנטי, עם הכי הרבה ריח של חוסר אונים וסבל לא אנושי שנודף מהקירות, וניחוחות של בשר שרוף עדיין ממלאים את הקרמטוריומים. לעולם לא נוכל להבין, להרגיש, לחשוב באמת את מה שקרה. ולכן, כל ניסיון להגיע למחנה ריכוז מסוים בידיעה ברורה ש"וואי, וואי, וואי, איך אני הולך לבכות כאן", היא במקרה הטוב פספוס של מטרות הביקור, ובמקרה הרע פאתטיות לשמה.
בעיני, הדבר שעומד מאחורי הניסיון להגיע אל החוויה האותנטית ההיא, הוא חלק מהשימוש הגס שעושים בשואה במסגרת טיולי התיכונים. אין, ולא תהיה שום דרך להבין את מה שקרה שם, ולא משנה כמה ננסה להתקרב למקומות בהם התבצעה ההשמדה. אין זה אומר שצריך להפסיק לזכור, אבל זה אומר שאי אפשר לעשות בזיכרון הזה שימוש, לשום צורך. לכן, העדפנו, אשתי ואני, לנסוע ולראות את המקום שפעם היה המקום עליו מדבר פרימו לוי. אכן, מוזיאון. אבל עדיין, הכתובת בכניסה " Arbeit macht fre", השאירה אותנו ללא מילים.
בפנים, עשרות משלחות מכל העולם, וישראלים. איך מזהים את הישראלים? לפי המוררררה / מדרררריכה. "אני מבקשת, עכשיו, כל אחד יוציא את השם שהוא צרררריך לזכורררר בשביל הקטע של לכלאישיששם. נו, קדימה!!!, קצת כבוד!!!. יופי. אחרי". והם נכנסים לאחד הביתנים, ומתיישבים בצפיפות אירוטית, אחד על השני, ושמים דיסק עם שירים עצובים של אביתר בנאי, ומדליקים נרות, ומחכים להוראה של המורררה / מדררריכה ש"זה בסדר לבכות. זה מותררר. נו, תבכו כבררר". ובוכים. ועושים פקק, כי כל המשלחות האחרות מחכות בחוץ: "לא אי אפשר להיכנס". "למה?". "הישראלים בפנים". "אה. טוב, בואו נעשה סיבוב ונחזור עוד שעה. עד שהם מסיימים זה לוקח זמן".
זה מחזה סוריאליסטי. גרמניה היא סיפור של ניצחון, אבל גם לנו אין במה להתבייש. שישים שנה אחרי שהעם היהודי כמעט ונחרב, הפכנו להיות מדינה, עם קיום וזהות. לפעמים אפילו אפשר להגדיר אותנו מדינה מתפקדת. אבל באותו רגע באושוויץ, בין עשרות ילדים ישראלים, חזרה אליי אותה הרגשה שהייתה לי במוזיאון היהודי בברלין. מין תחושה נוחה מידי. מוכרת מידי. נדמה לי שאז הבנתי משהו שהייתי צריך שלושים ומשהו שנות חיים ושבועיים בגרמניה כדי להבין. זה קרה כשאחד מהנערים מישראל אמר בעודו מסתובב במוזיאון – "זה שלנו. של ישראל". אבל לא. השואה זה לא שלנו. זה לא של הגרמנים. זה של אף אחד, וזה של כולם. "
(לכתבה המלאה- http://www.msnboxer.co.il/Article.asp?newsid=363)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
