יום שישי לפנות בוקר אני נכנסת הביתה משו מוזר לא בא לי לראות טלוויזיה אני לא רגילה לזה הרגליים לוקחות אותי למטבח
אני מתיישבת על הרצפה כמו ילדה מפגרת עם מיליון מחשבות בראש בוכה,כועסת ,עצובה
וחושבת על שאני כל כך שונאת תאופי שלי תצומי תביישנות הזאת תקנאה ועוד הרבה דברים שלא עולים לי עכשיו בראש
נמעך לי הלב הוא מרוסק אני מרגישה שאוכלים לי אותו מבפנים ואין מה לעשות נגד זה
למה לא יכול להיות יותר משבועיים שאני יהיה באמת שמחה נמאס לי כבר משבוע כן שבוע לא הזה
המחשבות המפגרות האלו שרצות לי בראש כל כך מתאים לנערה מתבגרת לחשוב על זה ...
כולם אומרים שיהיה יותר טובב...אז למה כבר זה לא קורה?!
חסר לי המישו הזה שאני יכולה ללכת ולשפוך עליו את הכל אין באמת מישו כזה ...
נמאס לי שמשווים אותי לאחרים אני זאת אני
אני לא ישתנה נדפקתי עם האופי הזה ואני ישאר איתו עד הסוף
אני יודעת שאני מטומטמת אתם לא מחדשים לי את זה מתי תבינו כבר?
שישבתי אתמול על הרצפה ידעתי מילה במילה מה אני עומדת לכתוב כאן הייתי צריכה לכתוב את זה באותו שניה זה היה יום מבאס ביותר
זהו פרקתי כמעט הכל חלק מכם לא יבינו בכלל מה אני רוצה
אני כותבת גרועה אז אל תשפטו אותי על זה
ואני לא צריכה תתגובות האלו של יהיה טוב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
