כל-כך קל לאבד שליטה.
כדור, בקבוק, זריקה, או סתם לחיצה על איזה הדק.
ואתה שם, באותו מקום כמו תמיד. מוכר את הנשמה שלך בשביל הנאה רגעית. ולאחר מכן אתה כבר לא שם והכל נגמר. הרגליים שלך ניתקות מן הקרקע לאיטן, ואתה מתחיל לרחף.
אתה מסתכל על הגג של הבית שפעם קראת לו שלך. על העצים ליד הנחל שבו השתכרת לראשונה עם אותו החבר שאתה מכיר מכיתה ד'. אתה נזכר איך הצעת לה נישואים בחוף והבטחת שתמיד תהיה שם איתה. איך שחיבקת אותם, את כולם. איך אמרת שהם לא החברים הכי טובים שלך, אלא אחים שלך.
אתה יכול להרגיש אותה, את ההתרגשות הזו כשנכנסת אל החדר ההוא לשיעור התופים הראשון שלך. אותה ההתרגשות שבערה בך בהופעה הראשונה שלכם. וגם בזאת שאחריה, וזאת שאחריה. מסתכל איך הם צורחים את השם שלך, מחייך למראה שלהם צועקים את המילים שכתבת על הדף בלילה שבו לא יכולת לישון. לא חשבת שכך זה יהיה.
ואחרי זה, כשאתה יורד מהבמה, אתה מאבד שליטה.
והשאלה הנשאלת היא האם זה נחוץ? האם גם בלי ההרס העצמי שהכנסת לגופך מדי יום היית מאושר?
כשאתה פוקח את עינייך אתה כבר לא רואה את רחובות קליפורניה, אתה רואה רק עננים. ואז אתה מבין שזה כבר לא יהיה אותו הדבר.
הכל כאן כל-כך רחוק מכל מה שידעת, כל-כך רחוק מכל מה שהכרת. ואתה נאבק, אתה רוצה לרדת למטה. ואתה צורח.
"Unbreak me,
unchain me,
I need another chance to live!"
כל מה שאתה שומע עכשיו זה רק ההד שלך. ולאחר מכן זאת הדממה.
ואתה כבר לא מרגיש את הפחד, כבר לא מרגיש את הכאב. אפילו את הרצון לאבד שליטה כבר איבדת באמצע הדרך.
וכשאתה פוקח את העיניים אתה כבר לא שם, וכבר אין תחושות אשמה.
וזה רק אתה והפסנתר, ואתה מנגן. ואתה שליו.
.
כל-כך קל לאבד שליטה.
כדור, בקבוק, זריקה, או סתם לחיצה על איזה הדק.
ולפעמים, זו רק סטירה מן המציאות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
ויוֹלט.
