כבר עברה שנה מאז המסע לפולין, תמיד רציתי לעדכן על זה משהו אבל חזרתי כל כך אנטי... היה ממש קשה לי לשמוע פתאום על שואה, לא רציתי לשמוע כלום ולא לראות כלום.. ביום השואה שבא מייד אחרי זה הייתי אטומה, רציתי להיעלם רק ליום הזה ולחזור מחר.
אבל אני לא יכולה להתחמק ממה שראיתי ושמעתי שם, אני לא יכולה להתחמק יותר ולהתעלם, אי אפשר לתת לזה לעבור ליידי... כל כך הייתי רוצה לבכות שם, הייתי רוצה להרגיש איזה חיבור מיוחד, אבל פשוט נאטמתי. לא הצלחתי להכיל הכל ולעכל את זה שאני שם.
הכל היה כל כך גדול עליי, הסתובבתי שם כאילו אני באולפני יוניברסל באיזה סט של סרט, אבל האדמה שדרכתי עליה זעקה.
כל משב רוח, כל קרקור עורב, כל דבר שהיה שם הפחיד אותי, הרגשתי לבד והרגשתי פגיעה.. רציתי להאמין שזה לא באמת קרה, רציתי להאמין שלא ראיתי את כל מה שראיתי... זה לא אנושי...
אבל היום, עברה שנה, מאז לא דיברתי על זה ולא חשבתי על זה, לא רציתי לשמוע יותר ולא לדבר יותר...
אבל אני חושבת שהגיע הזמן להתמודד..
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
ויוֹלט.
