המשפט מהדהד לי בראש גם עכשיו, לא נפגעתי בתוך תוכי, ברוך השם הביטחון שלי לא נמוך בכלל. אלא נפגעתי מעצם המחשבה שאני לא היחידה שיכולה לספוג משפט כזה ממנהלת בית ספר. כן, קראתם נכון. המשפט נאמר ע"י לא אחרת ממנהלת בית הספר שלי.
ובכן, איך הכל התחיל? טיול שנתי. לא הגעתי לבית הספר כשאמרו לנו שצריך להתחלק לחדרים, למען האמת ידעתי את זה רק יומיים אחרי. וכמו שאתם בטח יודעים, בדקה הראשונה ששומעים את צמד המילים "להתחלק" ו"לחדרים", כל נער מתבגר יקפוץ ויאסוף איתו את כל החברים שלו. ומכיוון שאף אחד לא טרח להודיע לי, כולם כבר התחלקו לחדרים. היו כמה וכמה בעיות בדרך אבל לבסוף הייתי צריכה להיות שמינית בחדר של שבע בנות, משמע- לישון על מזרן באישור ההורים. בנקודה הזו בטח רובכם חושבים שויתרתי על הטיול, אבל אף מזרן לא יעצור ממני את ההנאה של טיול שנתי. כמו שצריך, לא?
בחלק הראשון של הטיול היה כיף, מצחיק וכל מה שצריך להיות בטיול שנתי. המורה אמר לי להוריד את הפירסינג בשפה ולהחזיר בערב, חוק זה חוק, אז הורדתי. לאחר מכן המורה ניגש אליי שנית וצעק עליי שאני אוריד את האינדסטריאל (פירסינג באוזן). בנקודה הזו כבר התעצבנתי ואמרתי שקודם כל יגידו לחצי מהשכבה להוריד את הפירסינגים באוזניים ואז יפנו אליי, כי אין שום חוק כזה. המורה שתק והמשכנו. כשהגענו אל האכסנייה הטיול כבר התחיל להיות פחות טוב, את כל מה שהיה בחדר אני לא אפרט, מכיוון שזה ארוך וטיפשי מדי. אבל השורה התחתונה היא שבסופו של דבר יצאתי מהחדר כשאני מתקשרת לאמא שלי ואומרת לה שאני רוצה לחזור. לא בגלל אף אחד מהאנשים שם, אלא מכיוון שאני הרגשתי שמיציתי את הטיול וכבר לא נעים לי להיות שם. אני אף פעם לא שמתי על מה שאנשים אומרים, לא לי אישית ולא עליי מאחורי הגב. תמיד דבקתי בעקרונות שלי ולא שיניתי שום דבר בשביל אף אחד, אלא אם כן ראיתי זאת לנכון. אז להגיד שרציתי ללכת בגלל אחת הבנות שם יהיה שקר.
אמא שלי התקשרה לרכזת השכבה ושאלה אותה מה ניתן לעשות בנדון, במקום לעזור בתור רכזת שכבה היא דחתה את השיחה בשעה וחצי שבמהלכן התקלחה, אכלה ורקדה במסיבה שעשו שם. מה אני עשיתי כל הזמן הזה? ישבתי על ספסל בסוף החורשה וחשבתי על כל העניין הדפוק הזה. לארוחת הערב לא נכנסתי ולמסיבה לא הלכתי, אף אחד מצוות המורים לא דיבר איתי ובדק מה קרה, כמו שהיו אמורים לעשות בתור מורים. הרגשתי כמו כלה שלא רוצה להיות בחתונתה, פשוט כמשמעו.
לבסוף אמא שלי התקשרה ואמרה לי שהרכזת מסרה שאני אארוז את הדברים שלי ואסע עם המנהלת שבאה לביקור של כמה זמן. כשנכנסתי לחדר האוכל, היכן שישבו כל המורים, הדבר הראשון שעשו זה לצעוק עליי שאני אוריד את הפירסינג. כמו שבטח קראתם, זה לא הגיוני מכיוון שאמרו לי בהוראה מפורשת להחזיר את הפירסינג בערב, כמו שכל ילד בשכבה עשה.
"אם לא תורידי את הפירסינג, תלכי הבייתה" אמרה לי המנהלת. "אני גם ככה חוזרת" אמרתי לה והיא השתתקה מיד. "ויולאט, דיברנו עם ההורים שלך והם יסעו לכאן לקחת אותך" אמרה לי הרכזת. באותו הרגע הדברים היחידים שעברו לי בראש הם שאבא שלי בעבודה, אמא שלי הייתה בבית עם שתי האחיות הקטנות שלי ושהטיול בגליל המערבי ואנחנו גרים בשפלה- ארבע שעות נסיעה. מיותר לציין שהשעה הייתה עשר בלילה, נכון? "אתם לא חושבים שזה לא פייר? אמרתם שאני אחזור עם המנהלת" אמרתי בעיניים מבריקות "כן, אבל מסתבר שאין לה מקום במכונית." אמרה הרכזת בעיניים קרות, ואז המנהלת התפרצה:
"אין לי מקום במכונית. אבל גם אם היה לי, לא הייתי מכניסה אותך לשם בגלל איך שאת נראית"
"את נאצית." אמרתי ויצאתי מהחדר, מחזיקה על כתפי את התיק הכבד שארזתי לחינם. התיישבתי בחוץ באותו המקום כמו מקודם, חושבת על כל השתלשלות האירועים. המורים מסרו לאמא שלי ש"איבדתי שליטה ואני מאיימת על ילדים, עושה צרות כבר מתחילת היום ושהם סיכמו כבר מתחילת הטיול שאני אחזור בערב הבייתה." שום דבר מן הדברים שהם אמרו הוא נכון, הרי אם הייתי עושה בעיות חובתם הייתה לדווח להורים שלי ולא להגיד להם את זה כשהשיחה מיוזמת הוריי, לא כך?
לבסוף אבא שלי הסיע אותי, נרדמתי במכונית וכשהגעתי כבר היה קצת אור בחוץ. הטיול-סיוט הזה רק מחזק את הטענה שלי שמסגרת בית ספר היא דבר רע.
המנהלת הזו היא חדשה, עד שנה שעברה היא הייתה מורה להסטוריה שאיתה היה לי ריב גדול בעבר, שבמהלכו הייתה מעורבת אלימות פיזית ומילולית מצידה, אך לבסוף מכיוון שהיא שמעה שאני הולכת להגיש תלונה במשטרה היא עשתה הכל כדי למנוע את זה. לא רציתי לוותר אבל אבא שלי לא רצה להכנס לכל זה, בשל כך זה כבר לא היה תלוי בי. אבל אני כבר סוטה מהנושא.

אני מרגישה שהיה לי מזל שמה שהיא אמרה היה מכוון אלי ולא אל אף אחד אחר. ואני יודעת שבעיני חלק מכם המילה "נאצית" יותר מדי כבדה ולא הולמת. חשוב לי לציין שיש לי הרבה קרובי משפחה ניצולי שואה. חלקם חיים וחלקם נחים בגן עדן. השתתפתי בעבר בתפקיד ראשי במחזה על השואה, עשיתי הרבה עבודות ומחקרים על השואה ואני מאוד מתעניינת בזה.

אז למה קראתי לה נאצית? לפי דעתי אפליות מסוג זה שוות בערכן בדיוק למה שהיה בשואה. אני בן אדם עם רגשות ותחושות, אז למה שאני לא אכנס למכונית שלה? בגלל איך שאני נראית? ואיך אני בדיוק נראית? בגלל פירסינג? בגלל טיפה שחור בעיניים?

אני חושבת על זה יותר לעומק, ואם זה היה מכוון לתלמידה פוזלת או לתלמידה מהעדה האתיופית? או אפילו לתלמידה בעלת משקל עודף, זה היה באותו המשקל כמו תלמידה שיש לה פירסינג? לא חד משמעי. אז מה זה אומר בעצם, שלי יש פחות זכות לכבוד מכיוון שאני לא פוזלת, אתיופית או בעלת משקל עודף? לא חד משמעי.

אני בטוחה שאם זה היה מכוון לתלמידה מהדוגמאות שציינתי, המערכת הייתה מתייחסת אל זה יותר ברצינות, או נהפוך הוא, המנהלת לא הייתה מוציאה מפיה את המשפט הזה מלכתחילה.

רובכם בוודאי תייעצו לי להתלונן, וזה מה שעשיתי. כמובן שגם הפעם היא ניסתה הכל כדי להוריד אותי מהעניין, כולל הודעת טקסט שבה מאוחל לי ולמשפחתי חג שמח. אבל על טעויות משלמים גברתי המנהלת וכבר היו לי שיחות עם מנהלת הקרייה, הקב"סית שלי ובקרוב עם מנהל אגף החינוך בעיר. אני אחזור ואומר שזה לא מכיוון שנפגעתי, אלה מכיוון שמגיעה לכל אדם הזכות לכבוד.