הסיפור שלי התחיל עוד מזמן, כשהיה עליי חרם בכיתה א'-ו'. התעללו בי נפשית ופיזית בלי סוף ולא היה לי מושג למה, אף מורה אף פעם לא עשה שום דבר כדי לנסות למנוע את זה- ויותר מכך, הייתה לי מורה שבמשך שנתיים לא הפסיקה למרר לי את החיים בנוסף לכך ובסוף כשהיא התפרצה עליי והשתמשה נגדי באלימות פיזית זה טופל והיא פוטרה.

עליתי לחטיבה, ילדה מבולבלת ומדוכאת שמקשיבה הרבה למטאל עם שיער צבוע ופירסינג בכל מקום בערך. מיותר לומר שהמורים ישר סימנו אותי. 

היו לי הרבה חברים, הייתי אהודה והחרם שהיה ביסודי היה נראה כמו זיכרון מר ורחוק.

אבל המורים לא נתנו לי מנוחה. תלמידה עם ציונים מדהימים בלי להתאמץ בכלל שכל יום העיפו אותה מבית ספר בגלל פירסינג- ולא, לא הספיק להם ששמתי פלסטר עליו(העיקר לפרחות נתנו להסתובב עם עגיל באף)

זה לא נגמר, ההתעלמות מהציונים המדהימים וההתעסקות הבלתי פוסקת במכנסיים עם צבעים אחידים והערות על איפור מוגזם.. לא נתנו לי להיות אני וזה פשוט אכל אותי מבפנים.

בכיתה ח' נמאס לי. זה התחיל בלהגיע יומיים כן-חודש לא והמשיך בריבים מטורפים עם אבא שלי על לקום בבוקר. כמובן שאף אחד מהצוות בחטיבה ההיא לא טרח להתקשר ולשאול לשלומי וכשכן הייתי מגיעה הייתי "זוכה" לגידופים מצד המנהלת (שהיו לי כמה תקריות איתה)
אבא שלי לא יכל יותר עם חוסר האכפתיות של בית הספר ועם העובדה שלא הייתי מגיעה חודשים והפעיל קצינת ביקור סדיר. הסתבר שהקב"סית הזאת הייתה המלאך השומר שלי ועזרה לי לקבל פטור מחוק חינוך חובה כי היא הבינה שזה פשוט לא זה ולא מדובר בבחורה בעייתית.

בסוף כיתה ט' קיבלתי את הפטור שלי. אלה היו אני והקב"סית נגד מערכת החינוך ובסוף ניצחנו.

כיתה י' הייתה שנה של מסע בתוך עצמי. נכנסתי לזוגיות מדהימה עם חבר שלי, עבדתי ולמדתי אילוף כלבים מקצועי... כל זה גרם לי להבין שאסור לי לוותר על בגרות מלאה בגלל איזה כמה מורים שזלזלו בי.

בכיתה יא' נרשמתי והתחלתי ללמוד בבית ספר פרטי. פתאום נתקלתי בסוג שונה של מנהל, בסוג שונה של מורים, מחנכים... פתאום האמינו בי, לא יכלו להאמין שאני-התלמידה המצטיינת, הייתה בעייתית.

אז אחרי שקיבלתי מצטיינת שכבתית בטקס בכיתה יא', מצטיינת חברתית שנתיים ברציפות ועבדתי כל כך קשה כדי להשלים את כל הבגרויות והפערים- אני כאן.

היום הייתה הבגרות האחרונה שלי, וזהו. יש לי תעודת בגרות מלאה. 

ציונים מדהימים שהפתעתי בהם גם את עצמי והצטיינות בכל התחומים (חברתי ולימודי) וכמובן אמונה בעצמי וגאווה.

לי, הבחורה שזלזלו בה, החרימו אותה, פגעו בה, הקניטו אותה, לא האמינו בה, יש תעודת 12 שנות לימוד ובגרות מלאה.

הכי קל זה לוותר, אבל לוותר לא קיים אצלי בלקסיקון.

אז כולכם- כל המורים המצחיקים שזלזלו בי ולא האמינו בי, אמרו לי שלעולם לא ייצא ממני כלום ושאני כזאת קטנה, לא התייחסו אליי ופגעו בי- יכולים לאכול את הלב. כי אני סיימתי בהצטיינות עם תעודת בגרות ו12 שנות לימוד!