Two Headed

שהעובדה שאני לא מדוכא מדכאת אותי?

אני כל הזמן מוצא את עצמי כָּמֵה ומתגעגע לרגעים הכי מדוכאים ומדכאים בחיים הקצרים שלי...

אלו הרגעים שמוציאים ממני את הדברים טובות ואת התובנות הכי נכונות

אלו הרגעים שבהם אני באמת נהנה מעצמי ומהשקט היחסי שיש לי...

וכשאני לא מדוכא, או רציני, או חושב ומהרהר

אני מתיישב מול מסך העריכה פה ויוצאות לי המלים הכי מפגרות וקיטשיות שיש.

לאחרונה אני שומע המון אסיד פולק... מהסוג המדוכא, המהורהר, הלירי...

זה פחות המוזיקה ויותר הכאב של האמן.

אם זה טום ראפ, או סיד בארט או אד אסקיו...

אני מחפש במוזיקה מה שכנראה אין בי כל כך לאחרונה.

נו טוב.

אני משער שזה לטובה.

החזיר.