כישוף כושל

חשבתי לזרוק את סכין הגילוח כדי להקטין את הסיכויים, אבל אז אהיה שעירה וגם, על מי אני עובדת, אני פשוט אשבור כוס כדי להשתמש בשברים שלה במקום. וזכוכית שבורה חדה יותר מסכין גילוח.

חשבתי שהסקס הוא מה שגרם לי להפסיק, אבל עכשיו הוא מה שגרם לי לחזור. עברה שנה שלמה של יובש, וכל כך קיוויתי לזה, ולא שזה לא היה טוב, להפך אפילו, אבל זה פשוט לא הרגיש אמיתי, והייתי עסוקה מדי בלפחד מהרגע שזה יגמר ושתברח לי שוב בשביל להרגיש שזה קורה. כל הזכרונות המאושרים ביותר שלי לא מרגישים כאילו הם שלי. ברגע שנפרדנו שוב הרגשתי כאילו זו היתה מישהי אחרת שם, כאילו ראיתי את זה בסרט.

חשבתי שאם נזדיין שוב העולם יחזור לסדר שלו והכל יהיה טוב. זה לא קרה. כל מה שקרה הוא שאני עדיין לא מאמינה שבאמת רצית אותי, שבאמת היינו שם בחדר שלך, שכל זה באמת קרה. ואני משחזרת את זה שוב ושוב, וזה רק מרגיש יותר ויותר כמו סצנה מסרט.

ויותר ויותר אני משתוקקת לדם שוב. 

אולי זה פשוט כי ידענו שזה חד פעמי ושאתה עוזב שוב. ואולי זה כי אני יודעת ששוב אבלה את זמני בלהתגעגע במקום למצוא מישהו חדש. אני מנסה, ואני יוצאת עם גברים, ואז אני לא רוצה אותם יותר כי הם לא אתה. ואני רוצה לבכות מכמה שאני מטופשת ופתטית, אבל זה לא עוזר. ואני לא יכולה להפסיק לחלום על עתיד איתך שלא הולך לקרות. אבל האמת היא - וזה נכון, אני יודעת, זה לא רק שקרים של המוח המעוות שלי או עיוורון של אהבה, כי אני בכלל לא בטוחה שזו אהבה - שאתה היחיד שאיתו אני מאושרת באמת. נכון שזה אושר רגעי, חמקמק, אושר שגורם ליותר כאב ברגע שהוא מסתיים, אבל זה הכי קרוב לאושר שהכרתי אי פעם. וזה עדיף על תחושת ה"בסדר" הקהה, המטמטמת, המשעממת, שהיא מנת חלקי רוב הזמן.

ידעתי שזו טעות, לפגוש אותך. שזה יחזיר אותי קילומטרים אחורה. אבל לא אכפת לי.

ממתי אכפת לי לעשות דברים שאני יודעת שיפגעו בי?