נמאס לי מהתקופות האלה
התקופות שהצבע נעלם מהעולם
אני לא יודעת יותר איך להתמודד עם זה... להחזיק בציפורניים עד שהעולם יתייצב שוב...
מתסכל לדעת שהכל בראש שלי ובכל זאת להיות לחלוטין חסרת יכולת לברוח מזה.
פעם, כשזה קרה, חשבתי שהכל באמת חרא. עכשיו אני יודעת שהראש שלי צובע הכל בצבעים של חרא, שיש לי התפרצויות דיכאון וחרדה שלחלוטין לא קשורות למציאות סביבי, אבל זה לא עוזר. זה מסריח באותה מידה. ואני שונאת את הידיעה שתמיד זה יחזור ויתפוס אותי בסוף, שכל החיים אאלץ להתמודד עם זה.
נמאס לי להיות בחרדה 24/7, מכלום, פשוט מכלום.
ואני שונאת את הצבא המזדיין הזה. אבל בניגוד לתקופות נורמליות שאני סתם שונאת אותו ומחכה שמשהו אחר יגיע, אני אפילו לא מחכה לכלום. שום דבר לא מרגש או מעניין מספיק או שווה לחכות לו או להתגעגע אליו.
שיזדיין צה"ל ולא אכפת לי כמה אנשים יתעצבנו מהמשפט הזה
או שלא, למה אני מאחלת לו דברים טובים
שאני אזדיין וצה"ל לא
במהרה בקרוב בימינו
אמן