התקף מוזה תקף אותי בלילה (:
"שיט, שיט שיט!! "צעק רון, ממהר לסגור את חגורת הג'ינס הרופפת, ולשים את חולצתו במהירות.
"זה לא יכול להיות! , קיבינימט! " צעק, העיף דברים לכל עבר. השתגע.
"מאמי,מה קרה לך ? " ניסתה להרגיע אותו הנערה, בעודה מלטפת אותו במתיקות מזויפת, מחייכת חיוך מריר להפליא.
"טוב, תקשיבי, אני לא יודע מה קרה פה. מה נתת לי לשתות, אני חייב ללכת, ביי " ייצא רון במהירות מהבית,
מתקרב לכיוון המלון בו מור ולירון שהו, בתקווה למצוא את לירון.
"המשימה הושלמה" . ענתה כריס לטלפון אשר צלצל דקות אחדות, אחרי שרון עזב נואשות.
"שמת לו את הסם שאמרנו לך,בייב "? שאלו ג'סי ושיר , ואלוהים יודע מאיפה הרוע הזה.
"נו מתוקות, אתן יודעות מה כריס רוצה בתמורה, נכון? " אמרה בקול מפונק, משחקת עם שערה בקלילות, ומסדרת את החולצה.
"איך אפשר לשכוח בייב ?
טום קאוליץ עוד יהיה שלך, מבטיחות."
"אתן יודעות מה ייקרה עם 'כריסוש' לא תקבל אותו, נכון ?"
"סמכי עלינו 'דארלינג ' אמרו, מלאות בביטחון, פוחדות פחד מוות, יש להן עסק עם השרמוטה הכי גדולה בישראל.
"יש לי 50 ₪, עד כמה רחוק אני יכולה להגיע עם זה?
" שאלה לירון את נהג המונית, אשר מצאה בדרך, .
"לא הרבה, אני חושש ששעה נסיעה, וגם זה בקושי "
ענה לה הנהג, צמא לכסף אשר "הציץ" מכיסה.
"ילדה, הכול בסדר ?" שאל אותה הנהג, אשר התבונן עלייה מהמראה,
הוא לא אהב את מה שהוא ראה.
ילדה השואפת לגיל 17, אשר עייניה העצובות, אך עדיין יפות זוהרות להפליא.
המון איפור מרוח על פנייה, מסתיר את השלווה שלהן, מה שייחד אותה כ"כ.
פוני הסוטר ללחייה, מבולגן אך עדיין עומד בשלמות על פנייה, והמון עצב שהיא עצמה משדרת.
"ככן, " גמגמה לירון, רוצה שיעזוב אותה לשלווה, אין לה כוח לשקר עוד,גם לא לעצמה.
היא הסתכלה בחלון, אפילו המחשבות ברחו ממנה, בגדו בה, ממש כמו החיים שלה.
נסיעה שאמורה להיות שעה, עברה במהרה לשעתיים, בלי לאמר מילה.
"תעצור לי כאן, בבקשה " אמרה לירון,ממהרת לצאת מהמונית,ושוב מותירה את הנהג ללא מילים.
היא מצאה את עצמה, אבודה בין כל העצים, היא ככל הנראה באמת הצליחה לברוח.
ואלוהים יודע, איך היא תצא מכל זה, מה שבטוח, לחזור-היא לא חוזרת.
"אנחנו רוצים פרטים, לטום קאוליץ יש חברה? בת כמה? מאיפה? דיוויד תענה בבקשה"
הציפו את דיוויד עיתונים מכל הארץ, אשר פורסם בהם תמונה של מור וטום,מתנשקים.
"אין תשובה" . ניתק בזעם.
"טום וביל קאוליץ, בו הנה לחדר שלי,מיד" התקשר אליהם דיוויד, בזעם .
לא עבר יותר משתי דקות, עד שמור טום ביל, גיאורג וגוסטב הופיעו בחדרו של דייויד. נראים מפוחדים, במיוחד טום.
"טום, שאלה לי אלייך, האם אתה ראית את העיתון הבוקר ?"
"המ, עוד לא . " השפיל את פניו.
"אז, הנה טום קאוליץ הפתעה, תראה את השער . " אמר לו, מושיט לטום באגרסיביות את העיתון.
כולם היו בהלם מוחלט, הלסת של טום עוד שנייה נשמטה על הרצפה, מור חשבה איך היא יכולה לצאת מזה, ביל הסתכל על אחיו באכזבה גדולה, כבר לא נותר לו כוח.
"המ,אני. מצטער ? "
ניסה טום לחלץ אותו מהמצב המביך הזה, פעם ראשונה שהוא באמת רצה שהאדמה תבלע אותו.
ג'סי שיר וכריס, אשר היו בחדר של שיר, המטופח להפליא. שטיח סגלגל פרוותיי מכסה את ריצפת הפרקט, מיטה זוגית, אשר פונה לכיוון הLCD .
מחשב אשר נוטה להיות לכיוון המראה, ודלת נוספת לאמבטיה ולשירותים.
"אני לא מאמינה, הכלבה הזאת גונבת לי את טומי" . אמרה כריס בעלבון.
"לא רק לך, "
אנחנו נדאג להרוס לה ולחברה שלה את החיים. חשבו שלושתן,
וחיוך ערמומי הופיעה על פניהן.
"לירון,תעני לי " . ניסה רון בפעם המי יודע כמה, להתקשר. אך אין מענה.
לא היה סימן חיים,
אחרי ניסיונות כושלים של כלום, התייאש, התיישב על המיטה, וניסה לפענח מה לעזאזל קורה פה.
לירון התיישבה על האדמה המלוכלכת, לא יודעת הייכן היא.
לא יודעת איך לחזור.
היא פתחה את הפלאפון, מה שלא עשתה כמה שעות טובות. הדמעות כבר עייפו מלרדת, נגמרו ממש.
40 שיחות שלא נענו, כולם מרון.
היא החליטה לעזוב את הפלאפון,
ונשכבה בנחת, זה רק היא והמקום הבלתי מוגדר הזה.
היא שמעה צרחה מחרישת אוזניים, מקפיאת דמים.
היא לא הרגישה כלום יותר,
היא התעלפה.
מקווה שאהבתם,
אני אישית ?מאד.
אפילו שזה קצר, זה מסביר את הכל,לא ?
אלי, שתחזרי לך, תדברי איתי.
אוהבת את כולכם,
מאיה ~
עריכה:
היום, היו אמורים החטופים לחזור הבייתה, אל המשפחות,החברים,הנשים והילדים.
כל המשפחות, התרגשו,לא ישנו לילות וימים עד לרגע ,
שבו הם ייחזרו, לצערי בארון שחור
לפחות הידיעה, שהם ייקברו בארץ "הקודש" .
מאיה~
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
