on my own

מה בסך הכל בקשתי?

חבר טוב?

חבר אמיתי?

חבר שיאהב אותי באמת?

חבר שאני לא יהיה התחליף בשבילו שאני יהיה זו שלה לא יהיה תחליף?

למה לכולם יש ולי אין?

אוף,  קנאית שכמוני,

ואולי אפילו לא קניאית,

נראהלי זה יותר מאוכזבת,

אני בשביל חברים שלי מוכנה לתת את הכל,

אבל הם? כלום.

מי שמכיר אותי באמת יודע,

כל הזמן אני רוצה להכיר עוד ילדים כי אולי אני אומרת שהוא או היא באמת יוכלו להיות חברים שלי,

שיעשו בישבלי הכל,

אבל שיתנו גם ספייס,

שלא ירכלו עלי,

ירדו עלי,

יאכזבו אותי,

גררר..

התקופה האחרונה הזאת פשווט מגעילה אותי,

רוצה להיות אופטימית,

או יותר נכון, אני אופטימית,

מנסה לחפש חברים,

אבל אין כאלה בשום מקום,

מבית ספר, לא מהבית ספר,

באותו גיל,

יותר קטנים,

יותר גדולים,

וכלום,

איפה מישהו שתמיד יהיה איתי?

רוצה רק מישהו שיגיד לי שהוא אוהב אותי,

שהא פה תמיד איתי,

שיעזור לי תמיד.

חשבתי שאני והיא חברות הכי טובות,

למרות שכבר הרגשתי שלא,

אבל היום זה באמת הגיע,

בבווווווום,

שלינוי אמרה שהן חברות הכי טובות והיא הצדיקה.

רע לי,

מתגעגעת לחברים מהיסודי,

שחלקם באמת היו חברים,

אני רוצה חבר.

נמסא לי,

כולם אומרים שאני חברה שלהם,

שתמיד יש לי לב זהב, לב טהור,

אבל אם אתם רואים שיש לי לב זהב,

אם אתם רואים שזו תכונה טובה (בעניי כבר לא)

תשתנו,

תהפכו את עצמכם לאנשים עם לב טהור,

ונכון, אני בדעה שאל תשתנו בשביל אפחד,

אבל זאת דעתם אז תשתנו בשבילכם,

תהפכו לחברים,

באמת.

עזבו, לא תבינו,

כי לכם כן יש חברים

פוסט פריקה,

ולא לא לצומי,

ולא, אל תרשמו לי בתגובות אני חבר,

אני אוהב אותך,

אני תמיד פה,

כי זה לא נכון,

יש חלק שהם חברים,

אבל השאר חיים בסרט,

או שבעצםאני חייה בסרט

חברים בשבילי זה מסובך מידי,

זה קשה,

כי יש לי לב טוב,

ולא אוהבים אנשים עם לב טוב.

רע לי,

אבל לאפחד לא אכפת,

כי למה מי אני?

סתם ילדה,

לא מקובלת מאד,

כי אני לא צריכה את זה בשביל להיות שחר,

ילדה שלא אכפת לה מה חושבים עליה

ג'ינג'ית,

אוהבת לרקוד, מאד.

ובלי חברים.

רוצה רק חבר אמיתי

למה אני יודעת להיות חברה?

ואחרים לא,

חייבת להשתנות,

ואז יעריכו אותי,

אז יהיו לי חברים,

אז לא יהיה את הלב הותרן והלא פוגע זה,

שכולם שונאים,

יהיה משהו אחר,

שחר אחרת,

שאותה בתקווה יאהבו.