אני מתחרפנת. מתחרפנת עם עצמי פה.
מתהפכת לי הבטן כבר שלוש שעות... שלוש שעות? יותר נכון לכיוון השבועיים
הרגשות שלי מתהפכים כל הזמן, רגע אחד קמה בחיוך ובתחושה שהכל יהיה טוב וברגע השני על הריצפה אוספת את השברים של עצמי
ומתהפכת לי הבטן, וכואבת לי הבטן וכואב לי הלב והראש והחזה...
הכל כואב.
והשקט הזה... יואו השקט בדירה הזאת צורם לי באוזניים ואני לא יכולה יותר להיות לבד. לא יכולה. הריקנות הזאת יושבת לי בגרון
ואני מתקשרת ואני שולחת הודעות לעוד חברה ועוד ידיד ועוד ועוד.. רק כדי שיהיה במשהו להתעסק, במישהו לתקשר איתו מהצד השני
אבל זה נמאס. וגם נגמרו לי האנשים לדבר איתם. ובטח גם נמאס להם כבר לשמוע.
החלטתי לשים לזה סוף. שלחתי לו הודעה שאני רוצה מפגש.
ואני רוצה לכתוב שאני יודעת שיש לזה סוף ידוע מראש, שהוא לא ירצה לחזור, שזו שיחה שתיגמר בכאב- בעיקר שלי, ואצטרך ללכת משם בבושת פנים ובעיניים דומעות. ואז אני כועסת על עצמי שאני כל כך פסימית, שאני כל כך לא מעריכה ולו לרגע את כל מה שאני יודעת שהייתי עבורו, גם אם הוא לא רוצה כרגע את הזוגיות הזאת, אני יודעת לזהות שהיה לו טוב בה, כי ראיתי את זה בעיניים שלו, והרגשתי את זה בנשיקות שלו, ושמעתי אותו אומר את זה יותר מפעם אחת... ומצד אחד משהו באינטואיציות שלי צועק שזה לא יכול להיגמר פה, שאין מצב שככה זה אמור להסתיים, ויחד עם זאת הבטן מתהפכת כי היא מרגישה שזה הסוף, והבחילה הזאתי בגרון מסמלת שוב את המחנק שתמיד יש לפני ואחרי פרידה.
אני מנסה, באמת מנסה בכל כוחי להישאר אופטימית ולבוא עם ראש פתוח לשיחה הזאת, כי הכל יכול לקרות והכל אפשרי ואולי המילים שלי יצליחו לחדור ולהזיז איזשהו משהו שם אצלו שכבר כמעט ונאטם. ואני צריכה לבוא עם המאה אחוז שלי, עם מה שאני, עם הערך שלי, ולהילחם על מה שחשוב לי ומה שאני רוצה שיקרה, מה שהמיינד שלי מכוון אליו, ולגרום לזה לקרות. בסדר, לא נהייה הכי נאיבים, לפחות לנסות לגרום לזה לקרות, כדי שלפחות עם זה, אהיה שלמה.
כך או כך, יום שישי אחר הצהריים הדילמה תיפטר, ולא יהיה עוד על מה לשבור את הראש.
והבטן תפסיק להתהפך
והמחשבות יפסיקו להתרוצץ
ותיהיה אמת אחת ברורה
שאיתה אלך.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
