יש לו מבט בפנים של-אני פה כי ה-ו-א הכריח אותי.אז שתקי.
ואני?
אני באמת שותקת.
לא אומרת מילה.
ולי יש מבט של-למה?.מה גרם לך לשנואו אותי?.
והוא שותק.לא אומר מילה.
קם.
יוצא מהדלת.
חוזר.
מיסתכל עליי במבט של-אני לא שונא אותך.אני אוהב אותך.
ואומר-
"וזה מה שגר לי לשנואו אותך.ואותו.על זה שאתם כל כך קרובים.
ואנחנו? כל כך רחוקים."
יוצא ותורק ת'דלת.
המכשירים שלך מתחילים לצפצף כאילו פרצה מלחמה.
אני קמה.
יוצאת.
חוזרת.
ואומרת-
"אני חייבת לעשות את זה."
יוצאת.
קוראת לאחות,לרופא,וכל בית החולים על הרגליים.
אומרים לי לצאת.
אבל אני חוזרת.
יושבת שם.
ומיסתכלת איך מחיים אותך.
ואיך זה לא הולך להם.
"שעת פטירה-04.55"
אומר הרופא.שכל כך שנאת.אני זוכרת איך היית מקלל אותו כל פעם שהוא יוצא מהחדר.
אני יושבת.
קמה.
יוצאת.
חוזרת.
אומרת-
"אני כבר יגיד להם."
מצלצלת להורים שלו.
ומספרת להם הכל,
איך הנשימו אותו,
ואיך ניסו וניסו.
ולא ויתרו.
ואמא שלו בוכה.
אבא שלו צועק.
ואני? אני עיידן לא מעקלת.
השיחה מיתנתקת.
אני מצלצלת אלייך.שומעת את הצילצול מאחורי.
ואומרת-
"ידעתי!,ידעתי שלא תעזוב אותי פה לבד..תקשיב...אני...אני אוהבת..."
אני מסתובבת ורואה את הטלפון שלך זרוק שם על הריצפה.
ואתה...
אתה לא שם.
כינוי:
(: hir$
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
