אני לא חושבת שזה קרה לי אי פעם- אולי היום זו הפעם הראשונה.
צנחתי על המיטה של הורי, שכבתי על הכריות וחשבתי.
ההרהרתי בפה ושם, ומה יקרה עם, ומה יקרה עם לא.
ואני-בכינית שכמותי-כמעט ודמעות הרטיבו את מיטת הורי. אז התקפלתי בעצמי, כמו שאני עושה רבות.
אבל הפעם משהו היה שונה.
התקפלתי בעצמי בבקשה לחיבוק.
ברור, לפעמים אני רוצה שיחבקו אותי, אך יותר רבות הפעמים בהן אני משליכה אנשים מעלי כי ניסו לחבקי.
אבא ואחות-לא בבית. אח-עם חברתו, בחדר. אמא-במקלחת.
ואני, מקופלת שם על המיטה, וצריכה חיבוק.
בפעם הראשונה בחיי, הייתי נואשת לחיבוק.
רק חיבוק אחד רציתי: חיבוק אוהב.
לא אחד של הי ובי.
לא אחד של רחמים.
לא אחד של הערכה.
אחד שאומר-אני פה, בשבילך.
אז שכבתי, מקופלת בעצמי, חצי בוכה, ומנסה לחבק את עצמי, כדי לחזיק אותי ביחד.
שלא יהיו שברים על הרצפה.
עדין לא קיבלתי את החיבוק המבוקש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
