החיים שלי מתמוטטים. מתפוררים.

אני שוגה בכל דבר שאני מחליטה לעשות,

הכל נראה כל כך טעות.

כל כך נורא.

כל דבר פתאום משתנה לרעה,

הכל יוצא הפוך ממה שזה צריך.

הכל חרא.

אני חרא.

אני מפספסת הזדמנויות כל הזמן.

אני מפספסת הכל.

פשוט הכל.

אני פיספוס אחד גדול.

חבל שאני פה..

אני מרגישה את הכל חומק לי מבין האצבעות,

כאילו שאני מוקפת גנבים,

שכל דבר טוב שאני רוצה לעשות,

אם בשביל עצמי ואם בשביל אחרים,

תמיד מישהו אחר יעשה אותו.

תמיד מישהו יקדים אותי.

"יגנוב" לי את המטרה, את ההישג.

את הכל.

אתם כל כך רעים,

איכשהו, כל אחד מכם "גנב" לי איזה משהו.

איזו מטרה.

ואני יכולה לשבת שעות ולכתוב על כל אחד,

פשוט אין לי כוח לריבים האלו,

מספיק הלב מרוסק עכשיו.

ושוב, כהרגלי, פיספסתי הזדמנות פז.

כוסעמק איתי.

אני חייבת להתחיל לחשוב על עצמי,

ולהפסיק לחשוב על אחרים,

ככה אני לא אגיע לשום מקום.

אני מקווה ללכת לישון, ולא לקום מחר בבוקר.

יומחדש, כן, אבל הלב עדיין יכאב.

והכל יהיה אמיתי,

ואני אחזור למציאות העגומה שאני חיה בה כבר 16 וחצי שנה..