הוא ישב על ההר המתנשא מעל ביתו, הביט למטה והרגיש שאינו שייך עוד
לעולם הזה.
יונה שחלפה מעליו השמיעה קולות חופש וכל שיכל לעשות היה להביט בה
בקנאה. הוא ייחל להרגיש כפי שהרגישה- חופשי, אולי אף מאושר. נדמה כאילו חלפו להם
חיים שלמים מאז הרגיש כך ובו בזמן, נדמה כאילו היה זה רק אתמול.
הם היו קשורים האחת לשני אך חופשיים מכולם, חופשיים באהבתם.
אך כעת, השאירו שניהם את ליבם בעבר. חבול, פצוע ומדמם. היום, כאשר הם
שומעים את השיר שלהם כבר אינם מגיבים אליו בחיוך קטן שרק הם מבינים. הוא כבר לא
ממיס את ליבם. משום שאיננו, איננו עוד. הם קברו אותם יחדיו, אחד ליד השני, כפי
שנועדו להיות. קשורים לנצח אך לנצח בנפרד. אין בכך המון הגיון.
שוב שקע במחשבות.
החזה הריק שלו בער מכאב, כבוי וכואב. כיצד היה רוצה להחזירו לחיים,
למלא אותו חזרה באותם תחושות.
בדמיונו, הם עומדים האחת מול השני, ידיהם מושטות ונדמה שיש קיר זכוכית
ביניהם. הם רואים זה את זו אך לא יכולים לגעת, לא יכולים לומר את שעל ליבם החבול.
תחילה, היא הקימה את קיר הזכוכית ועם הזמן הוא חיזק אותו בשכבה נוספת,
חסינת כדורים.
"אני עוד אוהב..." הוא צועק מעבר לזכוכית, מקווה שתקרא את
שפתיו ותבין. אך זו עומדת ובוהה בו בתמיהה. אולי לא הבינה את שאמר, אולי איבדה כבר
את משמעות האהבה.
היא מניחה את ידה על קיר הזכוכית, היכן שמונחת ידו ולרגע הרגיש כאילו
אוחז בה. כאילו היא שלו.
לבדו לא יוכל לעשות זאת, אך אם יניחו שניהם את ידם על קיר הזכוכית
וידחפו הוא יישבר. זה ברור לשניהם. אך אחרי כל החודשים שבו ניסה לשכנעה הוא כבר
אינו מאמין שתעשה זאת ולכן כל שנותר לו לעשות זה להפנות את גבו לקיר הזכוכית
ולהעמיד פנים שאינו שם, שהיא איננה שם וכמובן, להחטיף מבט לאחור מדי פעם, להביט על
פניה ולהמשיך, כי צריך, כי אין דבר שיוכל לעשות לבדו.
"הלוואי והיה בך את הכוח להילחם" ליבו הקבור לוחש לליבה.
ליבה שותק.
"הלוואי והיית נלחמת, באמת ובתמים. וכשפניי היו פונות אלייך
כתמיד, היית קוראת לי לבוא ויחד היינו מורידים את קירות הזכוכית ונופלים זה
לזרועות זו".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Summer is gone