מכל האנשים, מכולם, קיוויתי שתהיי שונה.
מעצבן ככל שזה היה קיוויתי שתמשיכי להיות כל כך טובה בעיניה.
קיוויתי שלא תפגעי בה, איפשהו, שלא תחזרי על הטעויות שלי.
כל כך רציתי שלפחות יישאר לה תמימות כלשהי בעולם. משהו אחד שהיא עוד רואה בו תמים וטוב.
אבל שברת את זה.
עשית את זה.
גרמת לה להיפגע שוב.
לקחת את המעט אמונה שהשארתי לה.
עכשיו תראי אותה. נשברת.
אין אפילו מה לשבור והיא שבורה.
לא בגללך. לא בגללי. לא בגלל כל מי שבא לפנינו.
אלא בגלל העולם הזה כולו.
העולם האכזר הזה שדואג להטיח אותה שוב ושוב על קיר הבטון הזה.
שדואג לחסל לה חלומות, להוריד אותה לרצפה לפני שהיא מספיקה להתרומם ממכה אחת.
לגרום לה להאמין בדבר אחד- שהיא כלום, שכלום לא מחכה לה, שאין לה בשביל מה להילחם כי היא רק הולכת להפסיד.
בדיוק כמו שדאגו להחדיר לה למוח כל החיים.
זה אבוד לך.
את כבר לא יכולה להצטער.
את בדיוק כמוני עכשיו, ותתכונני, כי זה כואב.
ההבדל היחיד הוא שהפעם היא לא תהייה לבד. אני לא אתן לה ליפול.
אני יהיה פה להחזיק לה את היד.
לקבל את החבטות שאני בטוחה שאצטרך לספוג, אולי אפילו אצטרך לעמוד מנגד אם תיפול לזרועות אחרת.
אבל אהיה שם.
אני מצטערת שהיא אבדה את התום המועט שהיה לה.
אני מצטערת שיש לי חלק משמעותי בכך.
אני מצטערת שדחפת אותה מעבר למעקה הקטן שעוד החזיק אותה שפויה.
אני לא אתן לך להפוך להיות רובוט.
את תחזרי להרגיש.
גם אם ייקח לזה זמן רב,
גם אם יראה כאילו זה לא הולך לקרות.
זה החלום שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Summer is gone