בדיוק כמו הירח.
חצי מלא.
חצי אני.
אני ואת. זה תמיד הרגיש נכון, תמיד היה נכון, תמיד יהיה נכון.
אני יוצאת יותר מבולבלת מתמיד כשאני רואה אותך. אבל אני צריכה את זה.
את ממלאה אותי, כאילו זה מעולם לא נגמר.
החיוך המבויש הזה שאני יודעת בדיוק מה הוא אומר.
המבט המושפל הזה שאומר לי בדיוק את מה שאני מרגישה בפנים.
כעס עצמי.
שתינו אכולות כעס.
אני מקווה שתזכרי לראות את מה שפירסמתי על הקיר.
זה בדיוק אנחנו.
אני כועסת על עצמי קצת עכשיו על זה שנשברתי ברגעים מסויימים מולך...
אבל לפחות אמרתי לך את האמת סופסוף.
אני לא סומכת עלייך.
איך אני יודעת שכל זה אמיתי ולא הצגה עבורה?
הרי זה נגמר עכשיו. אני יודעת את זה לפי התגובה שלך.
את לא יכולה להאשים אותי שאין לי מושג מה לעשות.
זה לא פייר כלפיה, אני יודעת.
אין לי ברירה.
אני מבולבלת, אני לא סומכת עלייך מספיק כדי להיות איתך או אפילו לקפוץ ולנסות להילחם עלייך כרגיל.
אבל אני גם לא מסוגלת לחיות בלעדייך. זה מחלה שכוחת מרפא.
You should've been there,
Should've burst through the door,
With that 'baby I'm right here' smile,
And it would've felt like,
A million little shining stars had just aligned,
And I would've been so happy.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Summer is gone