איפה אני מתחילה ואת נגמרת? לפעמים אני לא מוצאת את התשובה לשאלה הזאת.
לפעמי התשובה היא העבר, לפעמים התשובה זו היא- אלי.
לא מספיק פעמים לטעמי.
שלא תטעי, אני לא סומכת עלייך, אפילו לא בחברות הזאת.
אבל אחרי כל מה שעברנו יחד, אפילו הלבד של הביחד הזה, אני שמחה שאת פה.
שתינו יודעות שמה שיש בינינו תמיד יהיה שם. אני לא טועה. אני גם לא מהססת בזה לשניה.
אני יודעת בדיוק מה עבר עלייך בשנה וחצי האלה. אני חווה אותם עכשיו.
אני מבינה את הבלבול, את הידיעה שיש כאן משהו שלא יהיה לי איתה אבל באותו הזמן את הפחד שמשהו יקרה בכלל.
בגלל שאם נאמר את האמת? מי סומך עלייך שתישארי?
עזבי להישאר, פרגנתי לך.
מי סומך עלייך שתלחמי בכלל.
את לא נלחמת לעולם. ותרנית כתמיד.
ומי מאשים אותך בעצם? בטח לא אני.
אני מבינה אותך.
זה לא נועד לקרות יקירתי.
נועדת להיות אהבתי הראשונה.
אולי האהבה היחידה שאי פעם אדע באמת ובתמים ועד ללשד העצמות.
אך לא אהבתי האחרונה.
נועדנו לחיות את הפספוס.
את תמשיכי לרדוף אותי בחלומות, בשירים, בכל ריח ומבט.
אנחנו תמיד נחיה את יוני 2010. נריץ בראש את מה שיכל היה להיות. נתגעגע אחת לשניה אך לעולם לא נחזור.
זו דרכו של העולם להעניש אותנו על האושר שהיה לנו.
היינו קרובות מדי ברגעים מסויימים לשמיים, אפילו התעלינו על מגדל בבל ונגענו בעננים.
אני לא מוכנה לקרוא לה התפשרות. היא לא.
אני לא מחפשת למצוא בה את שהיה לנו. אבל אני מרגישה רצויה ודואגים לי וזה מה שחשוב.
אילו רק הייתי מרגישה זו ממך...
אסור לי לחשוב ככה. אבל אני חושבת.
וזה יעבור, כמו כל המחשבות זה יעבור. ויבואו אחרות. יעטפו אותי בכאב ואז ישככו קצת עם החיוך שהיא דואגת להניח על פניי.
אז אני מניחה את החומות האלה מול החדר שלך בלב וממשיכה לזוז בין הגוויות שנשארו מסביב.
העולם הזה אכזר מדיי עבורנו יקירתי.
אך כל עוד את נושמת, כל עוד את חלק מחיי, שווה להילחם עליו. שווה להתקיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Summer is gone