אני חולה.

בעיקרון זה ממש נחמד. ז"א, אם לא היה את כל הקטע של המחלה, יכולתי אפילו ליהנות מזה.

מיום שני בטני מתהפכת וראשי מסתחרר. אני צועדת ברחבי הבית כמו זומבי ואוכלת בעיקר מים.

קשים חייו של נחש מורעב. קשים הם עד מאוד.

לא ביקרתי בבית הספר כבר כמעט שבוע, ועל כך כמובן, שמחה אני מאוד.

אך לצערי, המורות הטיפשיות האלה רוצות שאשלים את החומר שהפסדתי. שאני אכין שיעורים ואעשה את כל הבחנים שכיתתי עשתה.

אך המורות האלה, אינן מבינות שכל אותה תקופה ארוכה של 4 ימים, שכבתי לי דועכת על מיטתי, והדבר האחרון שחשבתי עליו הוא להכין שיעורים.

בשישי-שבת הבא יש לי תחרות (נדמה לי שכבר דיברתי על זה, אבל אני לא זוכרת בפירוש, אז אני אמשיך).

אני מאוד מאוד לא אוהבת תחרויות. אז אני עצובה ומתה מפחד.

אבל לא נורא. כי אחרי שהתחרות תעבור אני אהיה ממש ממש שמחה, קורנת מאושר.

אני אלך להפיץ מרשמלוס וורודים וברביות מעופפות ברחבי העולם!

וכולם יהיו שמחים! חסרי דאגות! עם כאבי בטן ושיניים מחוררות 

כן, אני מודעת לכך שהפוסט הזה טיפשי להחריד, ושאני קצת טיפשה כרגע (אבל זה רק בגלל שאני חולה ואני תחת השפעת סמים קלים).

אני מבקשת שלא תשפטו אותי על פי מה שנכתב כאן, כי זה באמת לא מי ומה שאני (אולי רק קצת).

אינני פסיכית, פסיכופטית, מפלצת דו-ראשית יורקת אש, ג'ירפה משובטת או מלפפון חמוץ.

<  >

סליחה על כל עוגמת הנפש שנגרמה למי שקרא כאן.

אם במקרה תמצאו את יקיריכם מעולפים (או לחילופין, מתים קלות) מול חלון זה, דעו שהכל באשמתי.

<  > 

אני מרגישה מאוד בננה. מזמן לא הרגשתי בננה.

מחר השמיים יהיו כתומים ואני אפזז לי ברחבי העיר.

<  >

תוליס אוהב תירס. תירס אוהב תוליס. תוליס תירס אוהב. תירס תוליס אוהב. 

תוליס תוליס תוליס אוהב תירס תירס תירס.

<  >

במבה זה לא בריא.

מים זה כן בריא.

לא מסקנה: תאכלו במבה וכן תהיו כן בריאים.

מסקנה: תשתו מים ולא תהיו לא בריאים.

<  >

ארנבות רצות בשדה הפתוח.

אוזניהן מתנפנפות ברוח.

שיניהן מכרסמות תפוח.

צייד מתהלך עם נשק ביד.

עיניו מתמקדות בארנבות מייד.

מנסה הוא להשתמש בכישרונו המולד.

ויהרגו הארנבות את הצייד.

ביום שלישי האחרון היה לי מבחן בבר-אילן (מתמטיקה).

היה קשה, אבל סביל.

אני מקווה ליותר מ-70.

למרות שלפי תיאוריית -לספור-את-הנקודות-של-השאלות-שהצלחתי-כי-הן-כתובות-ליד-השאלה- אני אמורה לקבל 78.

פלוס כמה נקודות על חצי תשובה בשתי השאלות הנותרות.

זה צריך להיות ציון די טוב.

אבל, כמובן שגם את השאלות ש"הצלחתי" לא באמת הצלחתי לחלוטין, כי אחרת החיים היו קלים מדי.

ואף אחד לא אוהב לעשות לטל חיים קלים.

כולם שונאים את טל.

כולם רוצים להכשיל אותה.

לרצוח אותה.

להגלות אותה אל מחוץ לאטמוספרה.

למקום בו היא לא תוכל לנשום.

ותמות תוך 3 דקות.

הם רוצים לתפוס את מקומה בשרשרת המזון.

טל אומרת: "לרצוח את כולם בהקדם האפשרי (מומלץ לפני שהם ירצחו אותי)!"

טל הולכת להגשים את חלומותיה.

טל רוצחת את כולם בהקדם האפשרי (לפני שהם רוצחים אותה).

טל שמחה ומאושרת וחיה על הכדור הירוק והשליו שלה לבדה.

היא שומרת על איכות הסביבה ועל אוויר נקי ומטוהר.

היא מובילה את הפרפרים למקום טוב יותר, בו הציפורים מצייצות.

טל מהנדסת לעצמה בננות כתומות שלא נגמרות לעולם.

טל הולכת לישון.

הכותרת הזאת פשוט הזכירה לי משהו שאבא שלי סיפר פעם על הצבא ברוסיה.

איסור על עישון סיגריות, קצת מעורר גיחוך.

אני יוצאת לרגע מנקודת המבט האנטי-סיגריות שלי.

המאה הקודמת, ברית-המועצות.

אנשים היו מעשנים, יוצרים לעצמם הפסקות כדי להתחמק ממשימות נוספות.

חבורה של חיילים (מהתקופה המתוארת למעלה) יושבים/עומדים ומעשנים.

אחד מהם, לעומת זאת, לא מעשן (תודו שהופתעתם).

המפקד ניגש אליהם.

"מה אתם עושים?"

- "הפסקת עישון"

"היי אתה, אתה לא מעשן."

- "לא."

"אז בוא בינתיים לנקות את החדרים, לשטוף כלים ולקלף תפוחי אדמה."

תמיד יש את האחד שנדפק.

זה לא לחץ חברתי עצום? אנשים היו בוחרים לעשן כדי להימלט ממשימה, ונתקעים עם זה לכל החיים.

ועכשיו, חוץ מהעובדה שלעשן באופן כללי לדעתי זה דבר שצריך לאסור, בצבא בפרט.

אנשים בצה"ל עושים פעילות פיזית (או לפחות אמורים לעשות), כך שלעשן שם זה פשוט לא בריא.

מובן שהם לא יוכלו לתפקד במלוא כוחם כשהריאות שלהם נפגעות מסיגריות.

אני כבר לא מדברת על כל שאר הנימוקים שאיני מבינה בהם דבר, מספיק רק זה.

ולגבי כל אותם חיילים מעשנים - רוצים לשרת את הצבא ולהגן על המדינה שלנו בכבוד? אם אתם באמת רוצים לתרום את כל כולכם, אין סיבה שתמנעו מהצבא את מלוא כוחכם בגלל סיגריות, באמת שאין.

(וכן, אני גם די בטוחה שלא כל החיילים עד כדי כך אוהבים את המדינה שלנו ומתים להיהרג במלחמה הקרובה, אבל אם אתם מעשנים - חבל. רוצים להרוס את גופכם לאט ובאכזריות? אל תהרסו גם את שאר החיילים שהגיעו לצבא למען לא נמות ע"י טרוריסטים וטילים, ואנחנו באמת צריכים אותם.)

וכעת, אקדים תרופה למכה ואודיע בחגיגיות לכל אותם אנשים שכ"כ בטוחים שאני אגדל ותחת הלחץ החברתי העצום אתחיל לעשן למוות - אינני חסרת עמדה בנושא, כפי שראיתם, ואני לא מתכוונת לאבד אותה ב-36 השנים הקרובות (אחר כך זה כבר במילא לא מגניב לעשן).

לסיכום (איזה מתוחכמת אני! גם פתיחה, גם גוף הטקסט וגם סיום!), מי יתן ויאושר האיסור על עישון סיגריות בבסיסי צה"ל. השלב הבא - השתלטות על העולם!

(אני מרגישה כ"כ פתאטית לכתוב לנושא החם. פשוט עלוב. בושי טל, בושי!) 

שלום (שלום, יא רייט).

ברצוני לשתפכם במסעותיי האחרונים: (טוב, לא. אין לי כוח לכתוב רשמי).

הייתי שישי-שבת בווינגייט.

זה אחד הדברים הכי נוראיים שהיו לי בחיים.

חוץ מהפלאשבקים המזוויעים לתקופת התחרויות בווינגייט של ד'-ה', הצעקות של המאמנות (לנה בעיקר) והכאב הפיזי הבלתי נפסק (וההתעללויות הכלליות), זה פשוט מפחיד. הלחץ המטורף הזה שמכניסים אותנו אליו - המטורף.

אני רק חושבת, ז"א, היה ממש ממש קשה, ופשוט התפללתי שזה ייגמר, וזה נגמר, אבל אני חושבת, עבר מחנה אימונים אחד (השני כבר), וזה רק מקרב אותי עוד יותר אל הסוף המר (אליו אני לא רוצה להגיע).

אז מה, עדיף לדחות דברים ולקוות שהם לא יגיעו בחיים (ברור), או פשוט לעבור אותם ולהתקרב לדברים גרועים יותר?

חה, שאלה רטורית. מובן שלהתאבד.

אני מרגישה רע. פיזית, נפשית, שכלית.

כן, אני מרגישה טיפשה.

יש לי ביום שלישי מבחן מחצית בבר-אילן (תגובת הקוראים המצופה: "אוח, שוב זה"), ובשתי המתכונות האחרונות.. קיבלתי ציונים ממש ממש לא משהו (אבל עברתי!).

בכל מקרה, כן.

הכל כואב לי, הגב והרגליים ואוף.

אני מרגישה כאילו יש לי מלא, איך אומרים את זה בעברית... (סֶינֶיקִי!) שטפי דם בכל הגוף.

בכל מקום שנוגעים בי (אוי, זה נשמע רע) אני מרגישה שמרביצים לי על מכות קיימות.

זה לא נחמד.

לפחות היום אין לי שחייה. איזה אושר. לנה ביטלה את האימון.. כי, סתם אין לה כוח אלינו (והיא מתרצת את זה ב:"עבדתם קשה ביומיים האחרונים" ובלהבלהבלה. כן כן, שמענו עליה).

במילים כואבות אלו, עלינו להיפרד. אתם ואני. אני ואתם. הו, מרגש.

פיתקית.

קודם כל, רציתי להחוות את הפיסקה הזאת למיקלעח הנהדרת, שחוץ מזה שהיא הייצור היחיד שהכרתי כאן ובאמת הצלחתי לשמור איתו על קשר הדוק ביותר (נכון שכן?), היא גם נוראנורא נחמדה (עכשיו מילאתי את חובי?).

סוף פיסקה.

אני רוצה להביע את שמחתי הרבה.

אך, לפני שאעשה זאת עליי לפרוק את כל עצבנותי על החיים ובלהבלהבלה.

ובכן, רובכם וודאי מכירים (אני מקווה)את המושג הידוע "בגרות במתמטיקה" (ולפני שתתחילו להתנפל עליי ועל חוסר המקוריות שלי, ועל חפירותיי הרבות בנושא המתמטיקה, תנשמו עמוק ותחשבו: האם זה באמת שווה את זה? הרי אתם יודעים שלכעוס זה לא בריא. זה אפילו מסוכן. חשבו על עצמכם, ועשו את הטוב ביותר. אני יודעת שאתם מסוגלים לא לרצוח אותי. אני יודעת).

אז לאחר שגיליתי ממקורותיי הסודיים והחשאיים שבבגרות הארורה הנ"ל יש רק 3 שאלות, ולאחר שהתרעמתי על כך במשך שעות ארוכות, החלטתי לסדר מעט את מוחי.

הרי אנחנו לומדים בבית הספר 12 שנים (רובנו, לפחות), ובכולן (עד כמה שידוע לי) אנחנו לומדים מתמטיקה.

אז למה אנחנו לומדים את כ(וווווווווווווו)ל החומר הזה, אם בבגרות יש רק 3 שאלות? ואפילו ידוע בדיוק באילו נושאים השאלות יהיו! לעזאזל, לא חבל על הזמן? למה שלא ילמדו אותנו פשוט את החומר לבגרות בלבד, וזהו?

אני בטוחה שאני לא אצטרך לדעת לבגרות את כל החומר הזה. בטוחה!

~התרעמות התרעמות!~

אוקיי. אני חיה, לא לדאוג.

אחרי שפרקתי את כעסיי, אני מוכנה להביע את שמחתי!

וודאי (שלא) תוהים אתם, מדוע אני שמחה!

ובכן, אני שמחה כיוון שפלאפוני היקיר חזר לתחייה ולהבעת יחסי קרבה עם המחשב, ועכשיו הם מתחברים

מכאן נובע, כמובן, שכל עשרות אלפי התמונות שהובטחו כאן מזמן, הולכות להתפרסם (ולגרום לנזק בלתי הפיך. עמכם הסליחה!).

ארג, אני חייבת ללכת לסכיזופרניה.

מבטיחה להעלות את התמונות בערב!

עריכה 7:18 יום רביעי נראה לי.

שוב שיקרתי

דווקא הפעם באמת תכננתי להעלות את התמונות של תוליס. אבל אין לי מספיק כוח בשביל פעולות-דורשות-מאמץ אלו. חבל

(YakYakYakYak! ~צחוקמרושעצחוקמרושע~)

היום יש לי עוד מתכונת לבמחן מחצית במת'.

באחרונה קיבלתי 60 כנראה |: אבל לא בטוח. ז"א, סביר להניח שכן, אבל אולי קרה איזה נס בזמן שהמורה בדק את המבחנים ופתאום כל התשובות שלי נהיו נכונות או משהו. יכול להיות, לא? (לא! טיפשה שכמותך, טל.)

אה, שמעונה משהו מצחיק.

המורה שלי למדעים (המפגרת מאודמאודמאוד [אפילו יותר מפגרת מהמורה למת' בבי"ס!], כן) חילקה לנו מבחנים שעשינו לפני איזה שנה (בערך), וקיבלתי 102, למרות שכשעיינתי במבחן גיליתי שגם יש לי 2 טעויות, וגם לא היה בונוס >< אבל מה אכפת לי, העיקר שהציון זורח.

אוי, צריך ללכת לבי"ס. אני שונאת את זה כ"כ.

והכל גשום בחוץ.

נו טוב, אולי לפחות לא יהיה שיעור ספורט  כי הכל מוצף.

איך אני מושכת את הזמן. כשאני צריכה גם לצאת לבי"ס. אבל ממש לא מתחשק לי לסיים את הפוסט! O:

טוב. ביי  (הפרצוף הזה כ"כ חמוד!)

הכי נורא, זה שאני יודעת שזה שטויות. אני יודעת שאני מבזבזת את הזמן שלי בצורה הכי לא יעילה בעולם.

אני קוראת בלוגים מפגרים לגמרי, למרות שיש לי כ"כ הרבה מה לעשות עם עצמי.

למשל, שיעורים בבר-אילן. למשל.

ובמקום להפסיק את זה, לכבות את המסך וללכת לחדר אחר (להכין שיעורים) אני פשוט כותבת על זה פוסט.

גאון או לא?

אני שומעת ברקע revolution. שיר גאוני.

נכון שלא אכפת לכם? נכון.

אני מסתכלת פתאום אחורה, על הילדות שלי (והייתה לי ילדות מדהימה), ואני חושבת, איך הזמן טס.

אמרו לי תמיד שככל שמתבגרים הזמן חולף מהר יותר ויותר. תמיד גיחחתי. הייתי בטוחה שזה הכל בראש שלהם. הזמן אז נראה לי כ"כ נצחי. יש לי את כל הזמן שבעולם לעשות מה שבא לי.

מצד שני, כמו רב הילדים, גם אני רציתי להתבגר ושהזמן כבר יעבור ואני אוכל לממש את עצמי וזה.

עד שהגעתי לאיזושהי נקודה, עוד איפושהו בילדות, שהייתה פשוט אוטופית. והכל היה כ"כ מושלם.

ובאמת שלא רציתי לגדול.

אבל גדלתי, אני זוכרת שרק חגגו לי יום הולדת 8. אני אפילו זוכרת את הנר היפה שקנו לי עם -8-.

עברו מאז כמעט 6 שנים. איך הזמן הזה הספיק לחלוף? רק לפני רגע סיימתי יסודי. היום האחרון, אני זוכרת אותו כאילו הוא היה אתמול.

ופתאום, אני באמצע ח'.

אני מנסה לחשוב מה עשיתי בזמן הזה, שגרם לו לחמוק מבין כפות ידיי המחוררות (ידיים ארורות).

וכל מה שעולה לי זה כלום. כלום, ושחייה צורנית.

ובסוף, את כל האירועים הגדולים, את הדברים המשמעותיים, ה"חשובים", אני זוכרת רק בתיאוריה.

אני זוכרת שאז היה ככה וככה, אבל אני לא יכולה לדמיין את זה שוב, הכל כאילו נמחק.

ורק הדברים הקטנים, ה"חסרי משמעות", הטיפשיים האלה, שאף אחד לא באמת זוכר, רק הם נשארים אצלי במודע, ולא זוחלים אל מעמקי המוח.

כשהייתי בת 3, חגגו לי בגן יום הולדת. אני לא זוכרת את המסיבה עצמה, לא את הילדים, לא את המשפחה - כלום.

הדבר היחיד שאני זוכרת הוא עניין קטן של מאחורי הקלעים.

אבא שלי היה צריך להביא פיתות עם שוקולד לילדים. אבל אבא שלי רצה להיות נורא מתוחכם, והביא פיתות עם ממרח תמרים XD. ואז הגננת אמרה לו שילדים לא אוכלים ממרח תמרים (דהה!) והוא צריך להביא שוקולד.

וכל מה שאני זוכרת זה שישבתי שם, על אמא שלי, אבא עומד מולי, ושמעתי את הגננת אומרת לו את זה.

זה אבסורדי לחלוטין.

ועכשיו, די לטבוע ברחמים עצמיים ולא עצמיים, ובקדרה (חשבתי על המילה קודר, ואז חשבתי קדרה, ואז הבנתי שקדרה זה גם הדבר של המכשפות. נכון מגניב?) של עיניי צפרדעים ונצנצים נחמדים.

נעבור לנושא נחמד יותר. אני!

סתם נו, אני לא נחמדה. אני רעה. אני מרושעת. אני זדה (הידעתם שזד=רשע?)!

אני תוהה אם מישהו באמת קורא את כל בירבוריי. ז"א, הרבה יותר יעיל לקרוא רק את השורה האחרונה ולהגיב שזה הדבר הכי משמעותי שראית בפוסט. זה מה שאני הייתי עושה.

אני מניחה שאתם שמים לב שאין לי ממש מה לכתוב, ואני סתם מושכת מקום.

אז שתדעו שאתם נורא טועים. יש לי המון מה לכתוב. אני יכולה לכתוב על.. על.. על הנדסה גנטית! כן, זהו!

החלטתי שכשאני אהיה מהנדסת גנטית אני אייצר צפרדים כתומות וזרחניות, שלא מדברות, נושמות, אוכלות, מפרישות וכד'. אבל הן יהיו חיות!

נכון זה כזה רעיון מגניב כאילו שיואו אמגאמג?

(אני ממש מבקשת שבכל התגובות הרבות לפוסט הזה תכתבו כמה שאתם אוהבים אותי ותשלחו אותי בצער רב להכין שיעורים במתמטיקה, טוב?)

זהו. חייבים להיפרד (טוב, לא חייבים, אבל אני פשוט כ"כ שונאת אתכם שאני בורחת).

בייגל. זאת מילה ממש יפה.

בייגל בייגל בייגל בייגל בייגל בייגל בייגל (ואני נשבעת שלא עשיתי העתק-הדבק עכשיו!).

טל החמוסה.