אני מצטערת שאני לא מעדכנת. פשוט אין לי מה.

הכל.. רגיל, עמוס.

יש לי היום מבחן בבר-אילן. אני אמות. לא נורא.

אף אחד אפילו לא  טורח להגיב. גם לא נורא. אני בספק אם מי שאפילו יגיב באמת קורא את זה. רואים 5 שורות מסכנות, ולא מציצים אפילו. לא נורא.

החיים כל כך קשים *אנחה*.

סולסול D:

היום ציירתי אנשים. ואתמול ציירתי את אחי היקר יונה! וייצא ממש דומה, ומאגניב!

אולי מתישהו אני אסרוק ואשים כאן (:

ובנושא אחר.

לפני יומיים, בזמן שהייתי באימון בשחייתי הצורנית, אמא שלי הגיעה לקאנטרי ובדרך פגשה בחתלתול קטנטן וחמדמד במיוחד על הכביש. הוא ממש חמוד. וחשבנו שהוא אפילו גזעי (סיבירי או משהו).

במקרה אמא של חברתי עיידנס רצתה חתלתול, אבל יש להם כלבה. מעט, איך לומר, 'משוגעת' (עדן - נו פנס, כן?). החלטנו בכל זאת לנסות ולהביא את החתלתול אליהם, כדי לראות כיצד תיקי (הכלבה) תגיב.

למרבה הפתעתנו (או שלא), היא הגיבה בכעס, זעם, קנאה ואפילו איימה לנשוך אותו O:

כאן היה לנו ברור שזה לא יסתדר, ונאלצנו להחזיר את החתול לקאנטרי. שם אספה אותו אישה אחת, שהמנקה בקאנטרי (שאמא שלי סיפרה לה על החתול) הזמינה אותה לאמץ חתול.

ואז התרחשה הפרידה הקשה מכל. והיא הייתה קשה. מאוד, מאוד קשה.

אחד הדברים הכי עצובים וכואבים זה להיפרד ממישהו אהוב. ולמרות שהכרתי אותו רק כמה שעות, הרגשתי כאילו אני מכירה אותו כל חיי.

כל כך חמוד, מקסים, רגוע. ממש חתול למופת. לא יכולתי להאמין שמישהו זרק אותו מהבית. הכיצד דבר כזה ייתכן בכלל?

אבל הוא נראה והתנהג כמו חתול ביתי. מה שהגביר את הצער. אילו נבלות מסוגלות להשליך טוהר כזה מביתם? אילו אנשים חסרי לב וחסרי שכל, המסוגלים להרים אותו ולהשאיר אותו על מפתנם?

ובכן, בנימה כואבת זו אאלץ לסיים להפעם.

בתקווה שאעדכן שוב בימים הקרובים, שלכם, טוליס.

א  נ  י  ש  מ  ח  ה  !

עבר כמה זמן מאז שנכתב כאן פוסט ענייני. ויעבור עוד כמה זמן, כי זה ממש לא יהיה פוסט ענייני D:

א  נ  י  ש  מ  ח  ה  !

ובכן, רציתי לספר לכם על מעלליי בשבוע האחרון. אבל משום אני לא מצליחה להיזכר בשום דבר! פשוט כלום! זה כאילו יש לי בלק אאוט, אבל ככה, סתם.

טוב, אז אולי יש משהו...

אתמול היה לי אימון. הוא היה קל יחסית. גם לא שחו הרבה בנות (מתוך.. 12 בערך שהיו באולם, רק 5 שחו. אה, ועוד 2 קטנות).

בקיצור, היה קל! והאימון אפילו לא עבר ממש ממש לאט. אלא סתם לאט מאוד D:

וואקה. אני מתחרפנת. כרגע כתבתי (במודע!) שהאימון עבר לאט מאוד, ואז הוספתי D: סתומה.

א  נ  י  ש  מ  ח  ה  !

בכל אופן, היום אני מתחילה ב-10. איזה כייף. חבל שיש לי בנוסף לזה בוחן ענק וקשה במיוחד (המורה אמרה: "סיבכתי ובלבלתי, וצריך ללמוד הכל ממש בעל פה. מי שלא חרש, שלא ייעשה אותו בכלל") על, נחשו על מה.

במקצוע מורשת.

נחשו.

כן (או לא? תלוי מה עניתם.), יצחק רבין! O:

אני לא אגיד את דעתי הפוליטית בנושא, אבל בלי קשר לכלום, למה לעזאזל אני צריכה לעשות בוחן ענק, קשה ומסובך במיוחד על יצחק רבין. זה עד כדי כך חשוב למורשת שלי?!

א  נ  י  ש  מ  ח  ה  !

ועכשיו, כי בפעם הקודמת אף אחד לא התייחס לשאלה שלי ברצינות:

מה הסיכוי שאני אפרסם פה סיפור, ומישהו יעתיק אותו? או יגנוב את הרעיון? או, משהו כזה?

תתייחסו. למרות שעל פניו זו שאלה טיפשית, אבל אם מישהו ישכנע אותי שלא יקרה כלום, כולכם תוכלו להנות מיצירת מופת מדהימה! (רק כי לא כתבתי את זה לבד.)

א  נ  י  ש  מ  ח  ה  !

ועוד משהו, אחרון, לאנשים שאולי מבינים.

אתם מכירים את המשקולות האלה, השחורות, ששמים במים וקושרים מסביב למותניים? ואז נגיד, כשמתהפכים והרגליים למעלה, אז אתה מתאמן להחזיק את עצמך בתור משהו כבד יותר, כדי שבפועל יהיה קל יותר.

אם אתם יודעים על מה אני מדברת, ואתם יודעים היכן וכיצד להשיג את זה, פנו אליי בהקדם האפשרי ב- תגובות!

א  נ  י  ש  מ  ח  ה  !

מישהו יודע מה לעזאזל הסיכוי שאני אפרסם כאן סיפור, והוא יישאר רק כאן? ואף אחד לא ייקח אותו, או יעתיק אותו, או יגנוב את הרעיון?

אין לי עוד רגע, אפילו דקה לחכות.

אוי הל, אין לי מה לכתוב. אבל אני בסדר.

כאילו, אני שמחה. עייפה, אבל די שמחה.

אין לי פשוט איך להעביר את זה. =/ ררר.

אני אמשיך את הפוסט הזה אר כך. עליי ללכת להוכיח הוכחות, ולכתוב את רצועות האורך בישראל, וללמוד. איכ.

ביי.

כמה מוזר. אני כותבת לנושא החם.

אבל זה סתם כי נזכרתי במשהו, שהביאו לנו בבצפר מדבקה כזאת נגד עישון, והיו שם 4 מצבות.

והיה כתוב עליהן: מעשן - מעשן - ביישן - מעשן.

זתומרת, ביישן = מי שלא אומר שלא ייעשנו לידו.

אני לא בטוחה כל כך למה, אבל זה נחרט לי בראש, ומייד נזכרתי בזה בהקשר של עישון.

אני מניחה שכדי שיקבלו את הפוסט הזה לנושא החם, אני אצטרך להביע איזושהי עמדה בנושא (?), אז כן.

העמדה שלי בנושא ברורה.

שאנשים פשוט יפסיקו לעשן.

אני לא חושבת שאם יוציאו על זה חוק, אנשים יפסיקו לעשן, כי זה כמו סמים. וזה עדיין קיים.

אבל אני חושבת שזה יסנן את האנשים. ואז המטרה והכיוון יהיו ברורים יותר. איך לטפל בזה.

עישון במקומות ציבוריים הוא דבר שחייבים לאסור. פשוט כי זה פגיעה בזולת. פגיעה קשה ולעיתים סופנית.

אנשים צריכים להבין את זה, לקלוט את הסכנות, את ההשלכות, את הנובע מכך, רק כדי שתהיה להם סיבה מספיק טובה להפסיק לעשן.

רב האנשים לא שלא יכולים להפסיק לעשן, אלא פשוט לא רוצים ולכן גם לא ניסו. וחבל.

יש לכל אחד את הכוח לשלוט בעצמו, וכדאי לעצור את זה לפני שזה ייצא משליטה. ותתפלאו, אבל זה ייצא משליטה.

סיגריות זה מגעיל. זו אחת הסיבות הכי טובות להתרחק מאנשים.

זה מסוכן.

זה רעל סופני.

זה כמו רצח.

רצח המוני.

עישון בציבור ופגיעה בחפים מפשע.

תחשבו פעמיים לפני שתעצרו חיים.

כי הכל עוד בידיים שלנו.

טוליס, שתכתוב פוסט הבא אישי יותר. בלי להיזכר במשהו. רק לנסות לשכוח.