וואו, אני מעדכנת לעיתים כ"כ תכופות.
לפני שתתחילו לקרוא פוסט מרתק זה, אנא רדו לסופו וקראו את השורה המרתקת מכל, הלא היא
נכתב על ידי ___ ~תאריך~,~שעה~
כעת, התמקדו היטב בשעה. הביטו בה שוב ושוב ושוב.
האינכם מבינים את רמזיי?
ובכן, על מנת לחסוך מכם התאמצות מוחית יתרה, שעלולה לגרום למותכם המזוויע (או שמה אולי לא אחסוך זאת מכם? בכל זאת, המ, הסדיזם המתפרץ לעומת.. אוי נו, למי אכפת בכלל, אתם תמותו בכל מקרה.)
כן כן, השעה היא שעת בוקר מוקדמת למדי (לא), ונחשו מה (לא!), אני בביתי!
מדוע, אתם וודאי שואלים את עצמכם (אני יודעת.. שלא)?
כיוון שאנוכי הבריזותי מבית הספר. ועוד באישור חתום ומאושר ע"י אימי הנחמדה במיוחד היום.
(ז"א, היום, אמא שלי, נחמדה באופן יוצא דופן. הבהרתי את עצמי?)
כמובן ששום דבר לא קורה ללא סיבה, ואכן ישנה סיבה מסתורית, קודרת ואפלה, שמסתתרת מאחוריי אירוע משבה זה.
זה לא מטוס, זה לא ציפור, זה.. שיעורים בבר-אילן?! כן.
אז ציינתי כבר שזה גוזל את חיי באכזריות, אבל אם זה תירוץ משכנע בשביל להישאר בבית ולדמיין את חבריי כיתתי נשרפים על המוקד אחד אחד, מה רע?
בכ"מ, תהיתי לי, אם יתכן שיש בין קוראיי איזה גאון מתמטי, שיודע לפתור תרגילים עם לוגריתמים.
[וכאן מתחילה פיסקה ארוכה ומייגעת ביותר על כמה שלוגריתמים זה דבר טיפשי וחסר טעם או סיבת קיום.
לכל אותם אנשים שבמקרה אינם מתעניינים בנושא הנ"ל - ברחו כל עוד נפשכם בכם!
כל השאר - תעזרו לי לפתור תרגילי חיבור/חיסור עם לוגריתמים בחזקות.]
אז קיימת פעולה כזאת, מפגרת לחלוטין, לטעמי, שפשוט כותבת בדרך שונה תרגיל מסוים.
הם רוצים להיראות חכמים, אז הם המציאו לפעולה הזאת קיצור במילים, log, הם קוראים לה.
מלבד הפרט השולי, שזאת פעולה שאני בחיים, בחיים[!] לא אאלץ להשתמש בה, היא גם מסובכת ומעצבנת ומלאה בהמון המון נוסחאות שסתם, סתם נכתבות אחרת אבל בעצם מסמנות את אותו הדבר.
אז אמרו לי, קוראים יקרים שלא ברחו כשעוד הייתה להם הזדמנות, אמרו לי, מי לעזאזל המציא את הלוגריתמים?!
ואז אמרו לי, מי המציא את האי-שוויונים, והגרוע מכל, מי, מי הנבלה שהמציא את ה גיאומטריה האנליטית?!
ובכן, מי שלא תהיה, נבלה יקרה, אני מאחלת לך מוות בייסורים. בהרבה מאוד ייסורים. המון ייסורים!
אני מאחלת לך, יקיר לבי, לפתור את כל ה"ספרי 23723876 כרכים" של בני גורן, יואל גבע ואהרון אספיס.
ואז, לגלות שכל תשובותייך שגויות! ולהתחיל מהתחלה! ולגלות ששוב תשובותייך שגויות! ואז להתאבד ע"י קפיצת בנג'י מהמרפסת שלי. קומה שמונה. מתחתיה, אגב, יש כביש. ועליו המון המון מכוניות.
שלא תחשוב, חלילה, שאני מאחלת לך להידרס או משהו. אני רק מיידעת אותך.
[כאן תמה פינת "בואו נשליך את יואל גבע מהחלון". עמכם הסליחה.]
וכעת, ברצוני לספר לכם על משאלת חיים. אני חולמת עליה ומתכננת אותה כבר זמן רב.
אין זה דבר מסובך במיוחד, אך היא דורשת תכנון מדוקדק.
כל שאצטרך - רובה, פצצת אטום, מסכה שחורה מגניבה כזאת, ואטמי אוזניים.
התוכנית היא כזו:
אני מתגנבת אל בית הספר, עונדת את המסכה המגניבה, חובשת את אטמי האוזניים (אגב, מה עושים עם אטמי אוזניים? עונדים, חובשים, לובשים, נועלים, גורבים?) ויורה בכל העוברים ושבים שאין להם שיער כתום.
אחר כך אני חוטפת את כתומי השיער, ומשליכה בבית הספר את פצצת האטום. (אחרי שיצאתי ממנו, מן הסתם).
אני גוזרת את השיער הכתום, ואז משחררת את האנשים הקרחים לגור על קרחון באנטרטיקה (טוב, אז אני אביא להם קצת אוכל, כי הם בכל זאת הביאו לי שיער כתום...).
כעת, כשיש ברשותי שיער כתום, והבי"ס אינו קיים עוד, אפשר להתחיל את ההשתלטות על העולם 
טוליס הקשוחה והאפלה. (אוו! בפוסט הבא יהיו תמונות של תוליס. די נו, אתם כאילו מה זה לא יכולים לחכות!)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
חתול מעופף