יהי זכרו ברוך.

Nastia Kamenskih

שיר סגיד

אני הולכת לראות האוס, ואתם תקנאו! מוחעחעחעחע.

גם האוס סגיד.

אני פשוט כ"כ שמחה משום מה. בטח בגלל שהיה היום אימון קל  יאי.

היום או מחר אני חייבת להעלות לפחות תמונה אחת שתנציח את השהות הקצרה שלי ללא גשר (שישה ימים זה גם משהו!), כי מחר אני שמה אותו חזרה. לצערי הרב. הרב מאוד. מאוד. אעאעאע ~מתה~.

אני קצת פסיכית עכשיו. נדבר מחר

כאן טל - רות עבור - ביוש!

עריכה - יום.... שני? 5/5/2008, השעה 20:16

היי! היום זה כבר מחר, ואני, ברוב מגניבותי, עושה עריכה!

או בקיצור - אני מתה, החזירו לי את הגשר, המורה לספרות הבריזה לי, הרגליים שלי בלתי ניתנות להזזה (תודות ללנה) והראש שלי מתפחלץ.

כפי שאתם רואים, המצב מעולה (כרגיל)!

אני לא זוכרת למה בדיוק המשכתי את הפוסט הזה, אבל אני מניחה שהייתה סיבה.

אה כן, רציתי לשים תמונה שלי בלי הגשר, אבל זה התבטל כי אני מכוערת  

לא נורא, אני בטוחה שתתגברו. יהיה קשה בלי הסיוטים בלילה, אבל... תעברו גם את זה.

המ המ המ. אה! ה - MRI שלי תקין! אין לי פצצת אטום במוח! או גידול (טפו) או סרטן (טפו) או סתם גולגולת שבורה! ווהו! כייף כייף כייף.

העיקר שהראש ממשיך לכאוב. איזה חוסר התחשבות.

כאילו, אם הייתי ראש בחיים לא הייתי כואבת ככה! זה פשוט רוע מצידו, התעללות בנפשי התמימה והמסכנה. ראש קקה. בואו נכרות אותו.

(לנה: "שוב כואב לך משהו?"

אני: "כן"

לנה: "מה?"

אני: ~מצביעה על הראש~

לנה: "שוב הראש? בואי נחתוך (בתרגום ישיר מרוסית, במשמעות "נכרות") אותו!"

יופי לנה, גם אני אוהבת אותך.)

אז, אמ, כן. ביי.

הודעה קצרה

הו, הולי אננס קדוש ומקודש, תפסתי כבר שני אנשים ברשתי!

יש לי שני מנויים ויש לי שני מנויים (ננה בננה תחת של בננה. אגב תחת של בננה, יצא לי לחשוב על זה לאחרונה, ממתי לבננות יש תחת?)!

אני מניח שעכשיו כמעט 6 בבוקר.

כבר מתחילים להישמע צעדים לכיוון הטלוויזיה.

"מיאוווווו" ייללתי בחינניות, כהרגלי, בתקווה שמישהו יועיל בטובו לשחרר אותי אל החופשי.

אני עדיין לא מבין למה הם נועלים אותי בלילה. טוב, כן, כי הם לא רוצים שאטפס על השולחן.

חבל שהם לא מבינים שנעילתי בחדר חשוך ומגניב לא תמנע ממני לטפס על השולחן.

הם כנראה לא יודעים שאני יכול לשגר את עצמי לכל מקום בלילה (מוחעחעחע). זה בגלל שאני מגניב

היי, מישהו שיחרר אותי! הידד.

אני חושב שאלך לנשיכות הבוקר שלי.

רגליים אקראיות מטיילות לידי, היצור הענק הזה מאיים לתפוס אותי! אבוי!

נו טוב, אתן לו ביס ביד.

היצור מתחיל לצרוח ולקפץ ברחבי הבית, הו, איזה יצור טיפש!

אני, לעומת זאת, רץ לקומה העליונה לחפש אחר טרף נוסף.

לפתע נגלה לפניי זבוב עצום בגודלו, וכראוי לכל חתול מגניב (כמוני), החלטתי לרוץ אחריו.

כאן כבר החלו לבצבץ כוחותיי הקסומים, התחלתי לעופף ברחבי הבית אחרי הזבוב השמן, מנופף בידיי ורגליי במגניבות.

תפסתי את הזבוב, קירבתי את ציפורניי אל צווארו ולחשתי בחושניות "האהא, זבוב, האהא!".

הזבוב מת.

לא אכלתי אותו, כי מי יודע היכן היה הזבוב הזה קודם. אני לא רוצה לתפוס מחלות, כי יצורי הענק שאמורים לשמור עליי לא חיסנו אותי כבר חצי שנה.

נו טוב, לפחות רצחתי זבוב.

"אלך לי לנמנם את נמנומי הבוקר שלי", חשבתי לעצמי (לא בקול רם, אינני אידיוט, תודה).

ואז כמובן הלכתי לנמנם את נמנומי הבוקר שלי.

כן, נמנום נמנום.

בעודי מתכרבל על קרש הגיהוץ (הנוח במיוחד, אגב), החליט להופיע לו שוב אותו יצור מרושע שכבר ננשך בידו.

לא עלה בדעתי שהוא מתכנן לתפוס אותי שוב, כי הייתי בטוח שדווקא יש גבול לטיפשות.

טוב, מסתבר שאין! היצור הענק תפס אותי שוב.

בהתחלה לא היה לי כוח להשיב מלחמה, לכן פשוט המשכתי לנמנם על כתפו, כשלפתע החל היצור לחבק ולמעוך אותי! הו, יצור טיפש, מות תמות!

נשכתי אותו שוב בידו ונעצתי את ציפורניי המחודדות בעורו הלא פרוותי.

למרבה הפלא היצור המשיך לאחוז בי.

הגיע הזמן לתקוף בכל כוחי. וול יצור, אתה ביקשת את זה!

אחרי כמה שניות נשמעו צרחות, יבבות, בכי, קיפוצים על רגל אחת וכמה קללות כמו "איזה צ'וץ' אתה!".

דילגתי בחזרה אל קרש הגיהוץ ונרדמתי תוך שניות אחדות.

איש לא העז להפריע לי מאז

-סוף-

"היי! תסתלק מכאן, זה שטח תפוס!" ייללתי בכל גרוני אל קצה המדשאה.

שני עצמים שכיחים למדי החלו להתקרב אליי. ברחתי והתחבאתי בשיח הקרוב.

"מצטער..." שמעתי תגובה חלושה.

שלחתי מבט חטוף אל הפולש שלי, ואז הצצתי אל העצמים שזממו עליי קודם לכן. כשראיתי שאני כבר לא בראש מאוויים, רצתי בכל כוחותיי לעברו, וכפי שנוכחתי לגלות הוא היה הרבה יותר קטן ממני.

אני לא נוהגת להיות רגשנית במיוחד, כי תנאי השטח לא מאפשרים לי, אבל הפעם הרשתי לעצמי לגלות רחמים.

"היי, צריך עזרה?" שאלתי בהיסוס.

גופו המצומק נרתע ממני. הוא יילל בקול כמעט בלתי נשמע.

אני מבינה רמזים. צעדתי שלושה צעדים לאחור והתיישבתי.

חיכיתי כמה שניות, אולי אפילו יותר.

"אממ, אני מהטובים, אתה יודע." הוספתי בשקט.

הוא הרים את עיניו והביט בי. כחולות בהירות, גם שלי היו כאלו פעם.

עכשיו הן כתומות זוהרות, ואני ממש לא יכולה להתלונן, אבל, המבט חסר האונים שלו, עם הכתם הלבן מסביב לעין והאף המלוכלך, היוו לו מראה ממש מסכן.

נכמר עליו ליבי.

"אז, אתה צריך עזרה?" שאלתי שוב.

פתאום היה נדמה לי שעיניו דומעות, למרות שעד כמה שידוע לי, זה לא אפשרי במיוחד מבחינה פיזיולוגית. שיהיה.

"אני אקבל את זה ככן?" המשכתי לנהל את השיחה המרתקת עם עצמי.

איכשהו, הוא חייך.

טפחתי קלות על שכמו עם כפי. או שזה היה יותר ליטוף, אני לא בטוחה.

אבל מה שזה לא היה, זה עזר. הצלחתי לחייך אותו.

התחלתי ללכת, בתקווה שהוא צמוד מאחורי. בכל מקרה עצרתי אחרי כמה צעדים והסתובבתי, רק כדי לבדוק.

הוא היה שם, אחרי.

לא בטוחה כל כך לאן, אבל עם סוג של אינטואיציה, המשכתי לצעוד.

היי.

נכון שתוליס חמוד?

איך הייתי רוצה לפעמים להיות חמודה כמוהו.

ובכלל, בלי דאגות על הראש.

אתם יודעים, אני מנסה להישאר רגועה. לנשום עמוק, לחשוב ברצינות ולא להיכנס לפאניקה.

אבל אין לכם מושג כמה קשה לי לעשות את זה.

אני מתסכלת על עצמי, ורואה ילדה מבוהלת שלא מבינה מה רוצים ממנה.

אבל כשאחרים מסתכלים עליי, יוצא להם לחשוב לפעמים שאני איזה סופר-הירו. שאני כל-יכולה.

ואני לא! אני לא אני לא אני לא אני לא אני לא... אני לא כלום.

אני בקושי מצליחה לשמור על מצב פסיכוטי יציב. ז"א, עובדה שאני לא מצליחה.

יש אנשים כאלה, שהחיים שלהם באמת קשים, אבל הם מאושרים.

ויש כאלה, שיש להם הכל, אבל תמיד חסר משהו שישלים אותם ויגרום להם לחוות אושר עילאי.

אני חושבת שאני מהסוג השני.

אין לי הכל, אבל כביכול באמת לא חסר לי כלום. ואכישהו אני תמיד מוצאת את עצמי עצובה.

לא כלפי חוץ, כמובן. כלפי חוץ חייבים להיראות בסדר. 

הוא כ"כ רגוע.

אין לו דאגות על הראש הקטן והפרוותי שלו.

אפשר פשוט לראות עליו שהמצב הנפשי שלו בסדר. הוא עושה מה שהוא רוצה.

היום נגיד, מצאתי אותו יושב בתוך הכיור. לא הייתה לי מצלמה בהישג יד, אבל אם הייתה לי, זו הייתה וודאי חתיכת יצירת אומנות.

אני מרגישה לפעמים שאני נכנעת ללחצים שאנשים מפעילים עליי.

לפעמים אני אפילו בטוחה שהם מפעילים את הלחצים האלה כי הם יודעים שזה מה שיפיל אותי. בכוונה.

אני לא מסוגלת לעמוד על שלי, ואני מתקיימת פשוט כדי לרצות את הסביבה. נחמד לי.

השנה למשל, אני מתמסרת לחלוטין לנטיות האובדניות שלי וחוזרת לשחייה הצורנית. ומה קורה שם? שום דבר שלא ציפיתי שיקרה. הכל כרגיל. כמו אז.

למרות שאיכשהו הצלחתי להתגבר על חלק מהמכשולים שעמדו בפניי אז. הצלחתי איכשהו להתקיים עד עכשיו.

ויש רק עוד כמה? חודש וקצת עד התחרות? ותראו אותי, אני לא בוכה (כמעט), אני מתפקדת, אני לא חשה ברצון מיוחד להתאבד. אני חושבת שאני ממש בסדר. יופי לי!

האמת היא שזה פשוט לא פייר.

למה תוליס יכול לשכב כל היום על הספה ולעשות ככל שיעלה על רוחו (גם אם נכללים בזה דברים כמו אכילת אנשים, רצח עם, צניחה חופשית מהמרפסת), ואני חייבת לעמוד בנהלים מסוימים. חייבת לחיות על פי תבנית מסוימת.

חלקכם הגדול יתעלף כשיגלה מה לוח התחרויות לשלושת החודשים הקרובים (מתוך קורא אחד, שהוא אני, יתעלף קורא אחד, שהוא אני. זה ממש 100%).

וואו, הצלחתי ממש להרוס לעצמי את המצב-רוח. כייף כייף כייף!

עוד כמה שעות יש לי אימון נבחרת. כייף כייף כייף!

אני גם די חולה. זה בכלל שיא הכייף!

גיליתי לאחרונה שהמוח שלי נזיל, וכשאני מתהפכת הוא פשוט זורם אל תוך הסינוסים שלי ומפוצץ אותם. זה משמיע קולות כאלה של 'פצפצפצ'. מגניב.

סתם נו, עזבו אתכם משטויות. אני לא בדיכאון, אני רק נראית כזאת.

טוב, אני גם לא נראית כזאת...

אני בת-אדם אופטימית, ויהיה מה שיהיה.

הכי חשוב עכשיו זה, לנשום עמוק וכמה שיותר.

להזכיר לעצמי:

לבנות מאגרי חמצן בתוך הגוף.

סוף טוב - הכל טוב.

סוף רע זה סתם, סוף.

אז, סוף.

או שלא, מוחעחעחע. עכשיו תיאלצו לקרוא את שגעונות טל-עדן (ע"ר)!

מגניב!!!

חביטונה אומר/ת:

אוקיי.