סתם במקרה גיליתי שזהו פוסט המאה.

ז"א, המאה.

פוסט נאמבר 100, כןכן.

קצת יותר מדי, לא? כבר 100 פוסטים אני ממלאת בחייכם את תפקידו הקריטי ביותר של ג'יגליפאף (השולתתת). מזמרת עד שכולם נרדמים, ואז, טוב, מקשקשת עליכם במגניבות  כןכן, זו אני.

בואו נדבר קצת על תחרויות בשחייה צורנית!

כי במקרה הייתה אחת ביום שבת האחרון.

והיה כ"כ כייף כמובן, וקיבלנו גביע זהב [שייני] ומדליה.

וכבר שכחתי את כל מה שתכננתי לכתוב בנושא, אז לא חשוב.

העיקר שכבר נגמר

אני שונאת חנויות בגדים. פשוט שונאת. נקודה.

אני אוהבת בגדים (כי אני אישה ואין מה לעשות!!!11), אבל כאן זה נגמר. כן.

מכירים את המוכרים האלה, ההומויים (ובאמת שאין לי שום דבר נגד) הקטנים והקופצניים, שמטרידים אותך בכל מקום?

אלה שמתעלקים עלייך ברגע שאתה נכנס לחנות, ולא נותנים מנוח?

הם, הם כאלה! מעצבנים, בחיי.

אני צריכה להתחבא מאחורי בגדי הקיץ הרעועים שתלויים על הקולבים כדי שלא יראו אותי? באמת!

כמה קשים חיי, הו.

ועדנסקפה בטיול שנתי ומשעמם לי!

ויש לי שיעורים בבר-אילן, והמון!

ומחר מבחן בגיאוגרפיה!

ואעאעאעאעאע!!! כןכןכן. יהיה כייף.

טוליס (המגניבה כאילו כזה)

Nastia Kamenskih

שיר סגיד

אני הולכת לראות האוס, ואתם תקנאו! מוחעחעחעחע.

גם האוס סגיד.

אני פשוט כ"כ שמחה משום מה. בטח בגלל שהיה היום אימון קל  יאי.

היום או מחר אני חייבת להעלות לפחות תמונה אחת שתנציח את השהות הקצרה שלי ללא גשר (שישה ימים זה גם משהו!), כי מחר אני שמה אותו חזרה. לצערי הרב. הרב מאוד. מאוד. אעאעאע ~מתה~.

אני קצת פסיכית עכשיו. נדבר מחר

כאן טל - רות עבור - ביוש!

עריכה - יום.... שני? 5/5/2008, השעה 20:16

היי! היום זה כבר מחר, ואני, ברוב מגניבותי, עושה עריכה!

או בקיצור - אני מתה, החזירו לי את הגשר, המורה לספרות הבריזה לי, הרגליים שלי בלתי ניתנות להזזה (תודות ללנה) והראש שלי מתפחלץ.

כפי שאתם רואים, המצב מעולה (כרגיל)!

אני לא זוכרת למה בדיוק המשכתי את הפוסט הזה, אבל אני מניחה שהייתה סיבה.

אה כן, רציתי לשים תמונה שלי בלי הגשר, אבל זה התבטל כי אני מכוערת  

לא נורא, אני בטוחה שתתגברו. יהיה קשה בלי הסיוטים בלילה, אבל... תעברו גם את זה.

המ המ המ. אה! ה - MRI שלי תקין! אין לי פצצת אטום במוח! או גידול (טפו) או סרטן (טפו) או סתם גולגולת שבורה! ווהו! כייף כייף כייף.

העיקר שהראש ממשיך לכאוב. איזה חוסר התחשבות.

כאילו, אם הייתי ראש בחיים לא הייתי כואבת ככה! זה פשוט רוע מצידו, התעללות בנפשי התמימה והמסכנה. ראש קקה. בואו נכרות אותו.

(לנה: "שוב כואב לך משהו?"

אני: "כן"

לנה: "מה?"

אני: ~מצביעה על הראש~

לנה: "שוב הראש? בואי נחתוך (בתרגום ישיר מרוסית, במשמעות "נכרות") אותו!"

יופי לנה, גם אני אוהבת אותך.)

אז, אמ, כן. ביי.

דיר X,

לאחר דיונים ושיחות נפש מעמיקות עם עצמי הגעתי למסקנה המלבלבת שכדאי להפסיק עם הסיפורים הוואנאבי מגניבים שלי, ולהעמיס עליכם את הבעיות הפסיכוטיות שלי (בעיקר כדי להעמיס עליכם, למען האמת).

לכן, אחרי המון המון המון (באמת המון!) זמן שלא זכיתם לשמוע על המתרחש בחיי הפרטיים והמרתקים ביותר, אני מכבדת אתכם במעלליי בשבוע וקצת האחרונים:

שישי-שבת-ראשון - מחנה אימונים (שחייה צורנית) בווינגייט. היה כייף מהמם מגניבוש חבל"זות לבטטות (לא).

ראשון אחרה"צ - ריב טרגי ומרגש עם לנה ה - (צונזר) ~פרצוף קשוח ומגניב~.

שני - נשארתי בבית בבוקר... וגם, בעצם, כל היום כנראה ~פרצוף קשוח ומגניב~.

שלישי - נאלצתי ללכת לבי"ס.

שלישי אחרה"צ - ללא שחייה! וגם וגם וגם! הלכתי להוריד את הגשר היפהפה והזרחני שלי (לשישה ימים אמנם... אבל שוש, עדיין!) והיה כייף גדול. ~פרצוף קשוח ומגניב~ (הו, אני מקורית.)

רביעי - הזריקו לי מים ומגנטרום לווריד, הכניסו אותי לתוך מנהרה מוזרה והשמיעו לי צלילים של פצצות אטום בתוך האוזן, במשך חצי שעה. היה נחמד, היה תור ארוך, היו חורים בווריד (וואי, איך האימויים היום מתים להיות שם! חורים בוורידים זה הכי הולך עכשיו), היה מזגן, היה צום, ובקיצור, היה MRI. ~פרצוץ קשוח ומגניב~

רביעי אחרה"צ - בר אילן. כייף גדול, כרגיל! סיימנו ב-6 בשל יום הזכירון לשואה ולגבורה.

חמישי - אה, היום יום חמישי. אז לא היה כלום. חוץ מ, כן, יום הזיכרון.

לסיכום, היה לי שבוע קשוח ומגניב ביותר!

יום השואה

זה קצת מוזר שביום אבל כזה אני כותבת פוסט כרגיל.

כי אולי כן, אני מנסה קצת להדחיק ופחות לדבר על זה, ולא לראות יותר מדי סרטים או להיכנס לשיחות בנושא, כי כן, זה כואב לי.

סבתא וסבא וסבתא שלי, למזלם אני לא יכולה לומר שהם בדיוק 'ניצולי שואה'. דבר קצת לא מוגדר, המושג הזה.

ניצולי שואה, זה אנשים שניצלו מהשואה. הכוונה, שרדו אותה? או פשוט ניצלו מלחוות אותה.

אולי הם דווקא כן ניצולי שואה. הם די ניצלו ממנה, במובן כלשהו.

אני חושבת על זה ש, למשל, כל קרובי המשפחה של סבתא שלי (מצד אבא) נספו בשואה, זמן קצר אחרי שהיא והוריה עזבו את כפרם. אני חושבת על זה, וזה מוזר לי, בעיקר.

השואה זה, גם כן, מושג קצת לא מוגדר. בשואה מתכוונים לעוול שנעשה לנו. האם כשאומרים שואה, אתם מתכוונים בעצם ל"מלחמת העולם השנייה"? כי אם כן, אז סבי וסבותיי הם אכן ניצולי שואה. ניצולי מלחמה.

מכיוון מרוחק מעט מאזורי ההשמדה, חוו הם השמדה גדולה לא פחות.

ברית המועצות, או ליתר דיוק, רוסיה. כן.

עד שהגרמנים הגיעו אליה התקרבה המלחמה כבר לקיצה. אולם הספיקו הם להשאיר שם את חותמם.

לא ידוע לי אם הקימו שם מחנות השמדה, אך לפי מיטב זכרוני יכולה אני לומר שלא.

אבל הייתה שם מלחמה, ככל מלחמה. הגרמנים הגיעו לרוסיה במטרה להשמידה, ובמובן מסויים אפילו הצליחו להשמיד את חלקה. את חלקה היהודי.

הגרמנים הגיעו לכפר הזה, בו חייה סבתי (אחרי שעברה עם הוריה למוסקבה). הם השמידו את כולם. לא נשאר זכר, דבר. השכנים הרוסים בזזו את כל רכושם, וכל פיסת זיכרון נעלמה לנצחי נצחים.

היה רעב. היה... היה נורא.

אני לא מסוגלת לתאר אפילו.

אחיה של סבתי נהרג אז, בגיל 17 בלבד. כשנלקח בתור חייל להילחם שם, בגרמנים. הוא נהרג, ילד צעיר בן 17, במלחמה שפוכת דמים זו.

קצת קשה לי עם עצמי, שכמה שורות מעל זה נכתב לו פוסט רגיל לכל דבר. שאולי התבטאו בו אפילו קצת שמחה ואדישות למה שקורה היום. אז לא, אין שמחה ואין אדישות ואין אין אין. אין, אין 6 מיליון יהודים.

When I Thought I am Banana Juice

Long ago, my grandma fed me with bananas

But, I hate bananas!

So I made a plan,

cool and genius plan.

All I needed is a gun,

or even knife, or fork, or spoon!

טל, עדן ויונה - מחדדים (ע"ר)

אלוהה, גוטה פיפל!

היום היה לי מבחן בבר-אילן! והיה כייף כזה שפן יתואר!

מעולם לא נהנתי יותר (או פחות. זה נשאר פחות או יותר באותה רמה כשזה מגיע למבחנים בבר-אילן)!

אבל, אני יודעת (רציתי לכתוב "אתם יודעים", כי זה נשמע קליט יותר "אבל, אתם יודעים...", אבל אז חשבתי על זה והבנתי שאתם לא באמת אמורים לדעת את זה, ככה ש"אני יודעת" יהיה הרבה יותר כנה ואמין), אקווה לטוב. גם היה בונוס.

בגלל שזה בר-אילן, אז אפשר לומר שהרף שלי יורד ל-80 פלוס. ביחס לכמה תלמידים אחרים שם (אהמ!@#^&@#), אני מסתדרת לא רע. יופי לי.

בואו נשוחח מעט על חופש פסח הקרב ובא.

אולי חלקכם זוכרים את פוסט המחאה המרהיב שלי נגד השביתה הקרטושקה הזאת, או יותר נכון, נגד השלמת השעות.

ובכן, כמו שצפיתי כבר אז, הגיע זמננו להשלים את שעות העבודה של המורות (הפעם, לפחות, כל שעה יותר משתלמת להן).

וכפי שחששתי, אכלנו אותה ובגדול.

סה"כ הפסדנו שני מקצועות, אנגלית ומדעים (אותה כמות שעות בשניהם, אגב).

אני אתחיל מזה שאני מכירה תלמידים שהפסידו המון מקצועות, המון שעות, לא התחילו להשלים בכלל והכי חשוב, למזלם, לא לומדים בפסח.

אצלנו, בבית הספר הפרה-דיקטוטאליטרי, איכשהו נוצר שאת השעות באנגלית כמעט סיימנו להשלים (עד מצב כזה שלא ניאלץ ללמוד אנגלית בפסח), ולעומת זאת שעות המדעים אפילו לא מתקרבות להשלמה.

עובדה זו מעלה במוחותינו התוססים תהיות רבות! משהו בסגנון "איך לעזאזל הסוקה בת סוקה הזאת מעזה להביא אותנו לבצפר הקקשקה הזה כל השבוע הראשון של החופש ללמוד פאקינג 14 שעות במדעים! זובי.אחושרמוטה.אחשלו.כאילו.יווו. יאא!1"

כן כן, כבר שכחתם שכולנו ילדים מחוננים?

אביבית אביב - אם את קוראת פה (אוי, פגעתי בנקודה רגישה. אני מצטערת, אני זוכרת שאת לא יודעת לקרוא ואני אשתדל לא להזכיר את זה יותר) - תמותי אמן יא ססיסקה לא כשרה לפסח ברוטב חזיר בר עם פצפוצי שוקולד וקטשופ!@#^!&*@#!

אז מה טלושקה החכמה החליטה לעשות לכבוד מאורעות פסח משמחים אלו? אכן! טלושקה החכמה החליטה לארגן התאבדות המונית! ולא סתם אחת פושטית כזאת, כמו במה שמה, מצדה. התאבדות המונית שווה ומגניבה.

אני אארגן את כל בית הספר (כולל המורות. נצעד אל המוות ביחד), אעשה הגרלה של מי הורג את מי, ארצח את כולם ואברח משם כל עוד נפשי בי (אני הרי לא רוצה להיראות חשודה).

אני מרגישה כאילו יש רעידת אדמה ואני עוד שנייה נופלת מהכיסא.

הראש שלי פשוט משגע אותי. זה מפחיד.

הכל... זז. רועד. פועם בתוכי.

אוחס.

אני הולכת לישון.

תאכלו הרבה שוקולד ותשמינו.

וש... אוף, לא משנה.

אני שונאת את לנה. היא פשוט כ"כ מאכזבת לפעמים. תצאי כבר לפנסיה, מפגרת.

בוקר טוב.

אני רואה שאף אחד אחד לא קרא את הפוסט הקודם והוואנאבי דכאוני שלי (עדנס, את לא נחשבת).

לכן אחזור למענכם על מאורעות הפוסט הקודם: בלהבלהבלהבלה.

זה באמת לא היה משהו מעניין, וברור לי שלאף אחד לא באמת היה מה להגיב על זה, כך שזה בסדר.

אני לא כועסת עליכם בכלל, אני לא מאוכזבת, אני לא ציפיתי לשום דבר אחר.

חזרתי אתמול בערב ממחנה אימונים בווינגייט של שישי-שבת (אם הייתם קוראים את הפוסט הקודם.. אוחל עזאזל עם זה).

הייתי מתה שם, מתתי כשחזרתי הבייתה, ואני מתה גם עכשיו.

לנה הוואנוצ'יאה קקשקה לא נותנת לנו חופש אפילו היום. שתלך לקפוץ ממקפצה.

ויש לי היום יום מרוכז במדעים. משמע - 6 שעות עם אביב אביביתושקה הגמד גינה. אני כ"כ עומדת להתאבד באמצע!

אה לא, אני לא יכולה, כי בשעה האחרונה יש לי גם מבחן במדעים! כייף חיים!

ואז יש לי מייד אחרי זה גיטרה (שכבר אבד לי כל החשק ללכת לשיעורים, אבל מילא), ואז אימון.

אולי ציינתי כבר בפוסט הקודם (...) שיש לי ביום רביעי הקרוב מבחן בבר-אילן. שאני באמת צריכה להתכונן אליו, כי זה קצת יותר רציני ממבחנים של בי"ס. וטוב שגם יש לי הרבה זמן פנוי כדי להתקדם, מזל.

בטח תשימו לב בקרוב שהשעה אינה שגרתית במיוחד. למרות שבשבילי היא כבר שגרתית לחלוטין. אפילו בשביל עדכונים.

אז במקום לישון קצת (מה שלא קרה הרבה ביומיים האחרונים) זה מה שאני עושה.

אני צריכה להתבייש בעצמי. בושי, טל, בושי.

שבוע רע, שתהיו רעבים ועייפים ויכאב לכם הטמטום.

אני בכלל בכלל לא ממורמרת.