סתם במקרה גיליתי שזהו פוסט המאה.

ז"א, המאה.

פוסט נאמבר 100, כןכן.

קצת יותר מדי, לא? כבר 100 פוסטים אני ממלאת בחייכם את תפקידו הקריטי ביותר של ג'יגליפאף (השולתתת). מזמרת עד שכולם נרדמים, ואז, טוב, מקשקשת עליכם במגניבות  כןכן, זו אני.

בואו נדבר קצת על תחרויות בשחייה צורנית!

כי במקרה הייתה אחת ביום שבת האחרון.

והיה כ"כ כייף כמובן, וקיבלנו גביע זהב [שייני] ומדליה.

וכבר שכחתי את כל מה שתכננתי לכתוב בנושא, אז לא חשוב.

העיקר שכבר נגמר

אני שונאת חנויות בגדים. פשוט שונאת. נקודה.

אני אוהבת בגדים (כי אני אישה ואין מה לעשות!!!11), אבל כאן זה נגמר. כן.

מכירים את המוכרים האלה, ההומויים (ובאמת שאין לי שום דבר נגד) הקטנים והקופצניים, שמטרידים אותך בכל מקום?

אלה שמתעלקים עלייך ברגע שאתה נכנס לחנות, ולא נותנים מנוח?

הם, הם כאלה! מעצבנים, בחיי.

אני צריכה להתחבא מאחורי בגדי הקיץ הרעועים שתלויים על הקולבים כדי שלא יראו אותי? באמת!

כמה קשים חיי, הו.

ועדנסקפה בטיול שנתי ומשעמם לי!

ויש לי שיעורים בבר-אילן, והמון!

ומחר מבחן בגיאוגרפיה!

ואעאעאעאעאע!!! כןכןכן. יהיה כייף.

טוליס (המגניבה כאילו כזה)

היום תחרות.

וגם ביום שבת.

היום, באמת שלא אכפת לי מזה כבר, אבל מה שיהיה ביום שבת הורס איתי.

למרות שזה שיא חדש - עוד ארבעה ימים תחרות ואני עדיין מתפקדת איכשהו.

בדר"כ ההיסטריה מתחילה חודש לפני .

נו טוב, שיהיה.

בהצלחה לי (ולעדנסקפה)!

וסליחה שבזמן האחרון הפוסטים קצרצרים וסתומים כאלה. אה, רגע, בעצם אף אחד במילא לא קורא פה.

אז אני מבקשת סליחה מעצמי. סליחה, טל, שאני מזלזלת בבלוג שלך וכותבת בו שטויות. סולחת? לא.

ביי.

Nastia Kamenskih

שיר סגיד

אני הולכת לראות האוס, ואתם תקנאו! מוחעחעחעחע.

גם האוס סגיד.

אני פשוט כ"כ שמחה משום מה. בטח בגלל שהיה היום אימון קל  יאי.

היום או מחר אני חייבת להעלות לפחות תמונה אחת שתנציח את השהות הקצרה שלי ללא גשר (שישה ימים זה גם משהו!), כי מחר אני שמה אותו חזרה. לצערי הרב. הרב מאוד. מאוד. אעאעאע ~מתה~.

אני קצת פסיכית עכשיו. נדבר מחר

כאן טל - רות עבור - ביוש!

עריכה - יום.... שני? 5/5/2008, השעה 20:16

היי! היום זה כבר מחר, ואני, ברוב מגניבותי, עושה עריכה!

או בקיצור - אני מתה, החזירו לי את הגשר, המורה לספרות הבריזה לי, הרגליים שלי בלתי ניתנות להזזה (תודות ללנה) והראש שלי מתפחלץ.

כפי שאתם רואים, המצב מעולה (כרגיל)!

אני לא זוכרת למה בדיוק המשכתי את הפוסט הזה, אבל אני מניחה שהייתה סיבה.

אה כן, רציתי לשים תמונה שלי בלי הגשר, אבל זה התבטל כי אני מכוערת  

לא נורא, אני בטוחה שתתגברו. יהיה קשה בלי הסיוטים בלילה, אבל... תעברו גם את זה.

המ המ המ. אה! ה - MRI שלי תקין! אין לי פצצת אטום במוח! או גידול (טפו) או סרטן (טפו) או סתם גולגולת שבורה! ווהו! כייף כייף כייף.

העיקר שהראש ממשיך לכאוב. איזה חוסר התחשבות.

כאילו, אם הייתי ראש בחיים לא הייתי כואבת ככה! זה פשוט רוע מצידו, התעללות בנפשי התמימה והמסכנה. ראש קקה. בואו נכרות אותו.

(לנה: "שוב כואב לך משהו?"

אני: "כן"

לנה: "מה?"

אני: ~מצביעה על הראש~

לנה: "שוב הראש? בואי נחתוך (בתרגום ישיר מרוסית, במשמעות "נכרות") אותו!"

יופי לנה, גם אני אוהבת אותך.)

אז, אמ, כן. ביי.

היי.

נכון שתוליס חמוד?

איך הייתי רוצה לפעמים להיות חמודה כמוהו.

ובכלל, בלי דאגות על הראש.

אתם יודעים, אני מנסה להישאר רגועה. לנשום עמוק, לחשוב ברצינות ולא להיכנס לפאניקה.

אבל אין לכם מושג כמה קשה לי לעשות את זה.

אני מתסכלת על עצמי, ורואה ילדה מבוהלת שלא מבינה מה רוצים ממנה.

אבל כשאחרים מסתכלים עליי, יוצא להם לחשוב לפעמים שאני איזה סופר-הירו. שאני כל-יכולה.

ואני לא! אני לא אני לא אני לא אני לא אני לא... אני לא כלום.

אני בקושי מצליחה לשמור על מצב פסיכוטי יציב. ז"א, עובדה שאני לא מצליחה.

יש אנשים כאלה, שהחיים שלהם באמת קשים, אבל הם מאושרים.

ויש כאלה, שיש להם הכל, אבל תמיד חסר משהו שישלים אותם ויגרום להם לחוות אושר עילאי.

אני חושבת שאני מהסוג השני.

אין לי הכל, אבל כביכול באמת לא חסר לי כלום. ואכישהו אני תמיד מוצאת את עצמי עצובה.

לא כלפי חוץ, כמובן. כלפי חוץ חייבים להיראות בסדר. 

הוא כ"כ רגוע.

אין לו דאגות על הראש הקטן והפרוותי שלו.

אפשר פשוט לראות עליו שהמצב הנפשי שלו בסדר. הוא עושה מה שהוא רוצה.

היום נגיד, מצאתי אותו יושב בתוך הכיור. לא הייתה לי מצלמה בהישג יד, אבל אם הייתה לי, זו הייתה וודאי חתיכת יצירת אומנות.

אני מרגישה לפעמים שאני נכנעת ללחצים שאנשים מפעילים עליי.

לפעמים אני אפילו בטוחה שהם מפעילים את הלחצים האלה כי הם יודעים שזה מה שיפיל אותי. בכוונה.

אני לא מסוגלת לעמוד על שלי, ואני מתקיימת פשוט כדי לרצות את הסביבה. נחמד לי.

השנה למשל, אני מתמסרת לחלוטין לנטיות האובדניות שלי וחוזרת לשחייה הצורנית. ומה קורה שם? שום דבר שלא ציפיתי שיקרה. הכל כרגיל. כמו אז.

למרות שאיכשהו הצלחתי להתגבר על חלק מהמכשולים שעמדו בפניי אז. הצלחתי איכשהו להתקיים עד עכשיו.

ויש רק עוד כמה? חודש וקצת עד התחרות? ותראו אותי, אני לא בוכה (כמעט), אני מתפקדת, אני לא חשה ברצון מיוחד להתאבד. אני חושבת שאני ממש בסדר. יופי לי!

האמת היא שזה פשוט לא פייר.

למה תוליס יכול לשכב כל היום על הספה ולעשות ככל שיעלה על רוחו (גם אם נכללים בזה דברים כמו אכילת אנשים, רצח עם, צניחה חופשית מהמרפסת), ואני חייבת לעמוד בנהלים מסוימים. חייבת לחיות על פי תבנית מסוימת.

חלקכם הגדול יתעלף כשיגלה מה לוח התחרויות לשלושת החודשים הקרובים (מתוך קורא אחד, שהוא אני, יתעלף קורא אחד, שהוא אני. זה ממש 100%).

וואו, הצלחתי ממש להרוס לעצמי את המצב-רוח. כייף כייף כייף!

עוד כמה שעות יש לי אימון נבחרת. כייף כייף כייף!

אני גם די חולה. זה בכלל שיא הכייף!

גיליתי לאחרונה שהמוח שלי נזיל, וכשאני מתהפכת הוא פשוט זורם אל תוך הסינוסים שלי ומפוצץ אותם. זה משמיע קולות כאלה של 'פצפצפצ'. מגניב.

סתם נו, עזבו אתכם משטויות. אני לא בדיכאון, אני רק נראית כזאת.

טוב, אני גם לא נראית כזאת...

אני בת-אדם אופטימית, ויהיה מה שיהיה.

הכי חשוב עכשיו זה, לנשום עמוק וכמה שיותר.

להזכיר לעצמי:

לבנות מאגרי חמצן בתוך הגוף.

סוף טוב - הכל טוב.

סוף רע זה סתם, סוף.

אז, סוף.

או שלא, מוחעחעחע. עכשיו תיאלצו לקרוא את שגעונות טל-עדן (ע"ר)!

מגניב!!!

חביטונה אומר/ת:

אוקיי.

When I Thought I am Banana Juice

Long ago, my grandma fed me with bananas

But, I hate bananas!

So I made a plan,

cool and genius plan.

All I needed is a gun,

or even knife, or fork, or spoon!

טל, עדן ויונה - מחדדים (ע"ר)

אלוהה, גוטה פיפל!

היום היה לי מבחן בבר-אילן! והיה כייף כזה שפן יתואר!

מעולם לא נהנתי יותר (או פחות. זה נשאר פחות או יותר באותה רמה כשזה מגיע למבחנים בבר-אילן)!

אבל, אני יודעת (רציתי לכתוב "אתם יודעים", כי זה נשמע קליט יותר "אבל, אתם יודעים...", אבל אז חשבתי על זה והבנתי שאתם לא באמת אמורים לדעת את זה, ככה ש"אני יודעת" יהיה הרבה יותר כנה ואמין), אקווה לטוב. גם היה בונוס.

בגלל שזה בר-אילן, אז אפשר לומר שהרף שלי יורד ל-80 פלוס. ביחס לכמה תלמידים אחרים שם (אהמ!@#^&@#), אני מסתדרת לא רע. יופי לי.

בואו נשוחח מעט על חופש פסח הקרב ובא.

אולי חלקכם זוכרים את פוסט המחאה המרהיב שלי נגד השביתה הקרטושקה הזאת, או יותר נכון, נגד השלמת השעות.

ובכן, כמו שצפיתי כבר אז, הגיע זמננו להשלים את שעות העבודה של המורות (הפעם, לפחות, כל שעה יותר משתלמת להן).

וכפי שחששתי, אכלנו אותה ובגדול.

סה"כ הפסדנו שני מקצועות, אנגלית ומדעים (אותה כמות שעות בשניהם, אגב).

אני אתחיל מזה שאני מכירה תלמידים שהפסידו המון מקצועות, המון שעות, לא התחילו להשלים בכלל והכי חשוב, למזלם, לא לומדים בפסח.

אצלנו, בבית הספר הפרה-דיקטוטאליטרי, איכשהו נוצר שאת השעות באנגלית כמעט סיימנו להשלים (עד מצב כזה שלא ניאלץ ללמוד אנגלית בפסח), ולעומת זאת שעות המדעים אפילו לא מתקרבות להשלמה.

עובדה זו מעלה במוחותינו התוססים תהיות רבות! משהו בסגנון "איך לעזאזל הסוקה בת סוקה הזאת מעזה להביא אותנו לבצפר הקקשקה הזה כל השבוע הראשון של החופש ללמוד פאקינג 14 שעות במדעים! זובי.אחושרמוטה.אחשלו.כאילו.יווו. יאא!1"

כן כן, כבר שכחתם שכולנו ילדים מחוננים?

אביבית אביב - אם את קוראת פה (אוי, פגעתי בנקודה רגישה. אני מצטערת, אני זוכרת שאת לא יודעת לקרוא ואני אשתדל לא להזכיר את זה יותר) - תמותי אמן יא ססיסקה לא כשרה לפסח ברוטב חזיר בר עם פצפוצי שוקולד וקטשופ!@#^!&*@#!

אז מה טלושקה החכמה החליטה לעשות לכבוד מאורעות פסח משמחים אלו? אכן! טלושקה החכמה החליטה לארגן התאבדות המונית! ולא סתם אחת פושטית כזאת, כמו במה שמה, מצדה. התאבדות המונית שווה ומגניבה.

אני אארגן את כל בית הספר (כולל המורות. נצעד אל המוות ביחד), אעשה הגרלה של מי הורג את מי, ארצח את כולם ואברח משם כל עוד נפשי בי (אני הרי לא רוצה להיראות חשודה).

אני מרגישה כאילו יש רעידת אדמה ואני עוד שנייה נופלת מהכיסא.

הראש שלי פשוט משגע אותי. זה מפחיד.

הכל... זז. רועד. פועם בתוכי.

אוחס.

אני הולכת לישון.

תאכלו הרבה שוקולד ותשמינו.

וש... אוף, לא משנה.

אני שונאת את לנה. היא פשוט כ"כ מאכזבת לפעמים. תצאי כבר לפנסיה, מפגרת.