Nastia Kamenskih

שיר סגיד

אני הולכת לראות האוס, ואתם תקנאו! מוחעחעחעחע.

גם האוס סגיד.

אני פשוט כ"כ שמחה משום מה. בטח בגלל שהיה היום אימון קל  יאי.

היום או מחר אני חייבת להעלות לפחות תמונה אחת שתנציח את השהות הקצרה שלי ללא גשר (שישה ימים זה גם משהו!), כי מחר אני שמה אותו חזרה. לצערי הרב. הרב מאוד. מאוד. אעאעאע ~מתה~.

אני קצת פסיכית עכשיו. נדבר מחר

כאן טל - רות עבור - ביוש!

עריכה - יום.... שני? 5/5/2008, השעה 20:16

היי! היום זה כבר מחר, ואני, ברוב מגניבותי, עושה עריכה!

או בקיצור - אני מתה, החזירו לי את הגשר, המורה לספרות הבריזה לי, הרגליים שלי בלתי ניתנות להזזה (תודות ללנה) והראש שלי מתפחלץ.

כפי שאתם רואים, המצב מעולה (כרגיל)!

אני לא זוכרת למה בדיוק המשכתי את הפוסט הזה, אבל אני מניחה שהייתה סיבה.

אה כן, רציתי לשים תמונה שלי בלי הגשר, אבל זה התבטל כי אני מכוערת  

לא נורא, אני בטוחה שתתגברו. יהיה קשה בלי הסיוטים בלילה, אבל... תעברו גם את זה.

המ המ המ. אה! ה - MRI שלי תקין! אין לי פצצת אטום במוח! או גידול (טפו) או סרטן (טפו) או סתם גולגולת שבורה! ווהו! כייף כייף כייף.

העיקר שהראש ממשיך לכאוב. איזה חוסר התחשבות.

כאילו, אם הייתי ראש בחיים לא הייתי כואבת ככה! זה פשוט רוע מצידו, התעללות בנפשי התמימה והמסכנה. ראש קקה. בואו נכרות אותו.

(לנה: "שוב כואב לך משהו?"

אני: "כן"

לנה: "מה?"

אני: ~מצביעה על הראש~

לנה: "שוב הראש? בואי נחתוך (בתרגום ישיר מרוסית, במשמעות "נכרות") אותו!"

יופי לנה, גם אני אוהבת אותך.)

אז, אמ, כן. ביי.

When I Thought I am Banana Juice

Long ago, my grandma fed me with bananas

But, I hate bananas!

So I made a plan,

cool and genius plan.

All I needed is a gun,

or even knife, or fork, or spoon!

טל, עדן ויונה - מחדדים (ע"ר)

אלוהה, גוטה פיפל!

היום היה לי מבחן בבר-אילן! והיה כייף כזה שפן יתואר!

מעולם לא נהנתי יותר (או פחות. זה נשאר פחות או יותר באותה רמה כשזה מגיע למבחנים בבר-אילן)!

אבל, אני יודעת (רציתי לכתוב "אתם יודעים", כי זה נשמע קליט יותר "אבל, אתם יודעים...", אבל אז חשבתי על זה והבנתי שאתם לא באמת אמורים לדעת את זה, ככה ש"אני יודעת" יהיה הרבה יותר כנה ואמין), אקווה לטוב. גם היה בונוס.

בגלל שזה בר-אילן, אז אפשר לומר שהרף שלי יורד ל-80 פלוס. ביחס לכמה תלמידים אחרים שם (אהמ!@#^&@#), אני מסתדרת לא רע. יופי לי.

בואו נשוחח מעט על חופש פסח הקרב ובא.

אולי חלקכם זוכרים את פוסט המחאה המרהיב שלי נגד השביתה הקרטושקה הזאת, או יותר נכון, נגד השלמת השעות.

ובכן, כמו שצפיתי כבר אז, הגיע זמננו להשלים את שעות העבודה של המורות (הפעם, לפחות, כל שעה יותר משתלמת להן).

וכפי שחששתי, אכלנו אותה ובגדול.

סה"כ הפסדנו שני מקצועות, אנגלית ומדעים (אותה כמות שעות בשניהם, אגב).

אני אתחיל מזה שאני מכירה תלמידים שהפסידו המון מקצועות, המון שעות, לא התחילו להשלים בכלל והכי חשוב, למזלם, לא לומדים בפסח.

אצלנו, בבית הספר הפרה-דיקטוטאליטרי, איכשהו נוצר שאת השעות באנגלית כמעט סיימנו להשלים (עד מצב כזה שלא ניאלץ ללמוד אנגלית בפסח), ולעומת זאת שעות המדעים אפילו לא מתקרבות להשלמה.

עובדה זו מעלה במוחותינו התוססים תהיות רבות! משהו בסגנון "איך לעזאזל הסוקה בת סוקה הזאת מעזה להביא אותנו לבצפר הקקשקה הזה כל השבוע הראשון של החופש ללמוד פאקינג 14 שעות במדעים! זובי.אחושרמוטה.אחשלו.כאילו.יווו. יאא!1"

כן כן, כבר שכחתם שכולנו ילדים מחוננים?

אביבית אביב - אם את קוראת פה (אוי, פגעתי בנקודה רגישה. אני מצטערת, אני זוכרת שאת לא יודעת לקרוא ואני אשתדל לא להזכיר את זה יותר) - תמותי אמן יא ססיסקה לא כשרה לפסח ברוטב חזיר בר עם פצפוצי שוקולד וקטשופ!@#^!&*@#!

אז מה טלושקה החכמה החליטה לעשות לכבוד מאורעות פסח משמחים אלו? אכן! טלושקה החכמה החליטה לארגן התאבדות המונית! ולא סתם אחת פושטית כזאת, כמו במה שמה, מצדה. התאבדות המונית שווה ומגניבה.

אני אארגן את כל בית הספר (כולל המורות. נצעד אל המוות ביחד), אעשה הגרלה של מי הורג את מי, ארצח את כולם ואברח משם כל עוד נפשי בי (אני הרי לא רוצה להיראות חשודה).

אני מרגישה כאילו יש רעידת אדמה ואני עוד שנייה נופלת מהכיסא.

הראש שלי פשוט משגע אותי. זה מפחיד.

הכל... זז. רועד. פועם בתוכי.

אוחס.

אני הולכת לישון.

תאכלו הרבה שוקולד ותשמינו.

וש... אוף, לא משנה.

אני שונאת את לנה. היא פשוט כ"כ מאכזבת לפעמים. תצאי כבר לפנסיה, מפגרת.

ביסודי זה היה הכי מגניב להתחפש.

ולהשקיע בתחפושת ולצאת כמה שיותר מקורי.

אבל, לצערי, אני כבר לא ביסודי.

וכאן, האנשים ה"אובר מגניבים" לא מבינים את המסורת הפורימית.

הבנים בכלל לא מתחפשים.

הבנות מתחפשות לזונות (וזה לא קשה להן מדי).

אני לא מתחפשת. אני רק אצבע את השיער שלי בספריי כתום (כי זה חלום חיי, ואמא מרשה רק בפורים), ואתהלך בפנים נפולות בין הטרמפולינות לטרמפולינות האחרות.

לעומת זאת, אם תהיה מסיבת פורים בקאנטרי (ונאמר: אמן), דווקא היה לי רעיון ממש נחמד לתחפושת.

אבל... אני לא אגלה לכם, כי אני כ"כ קשוחה ואפלה ודיסקרטית.

וזה כן מגניב מאוד. מאודמאודמאוד.

אוו אוו, רוצים לשמוע מה אני מתכננת לערב פורים? זה אחד הדברים המעניינים והמקוריים שאפשר לעשות.

אני, כמו בכל יום רביעי, הולכת ללמוד 3 שעות מתמטיקה בבר-אילן.

אז פתחו את לבכם וגלו את האמת, מגיע להם למות או מה?

אתמול במקרה הייתי בתל-אביב (אצל נירולוג), וכשנסעתי בדרך חזרה ראיתי שלט ענק עם פנייה לבר-אילן (האוניברסיטה, אני מניחה).

בקיצור, לא חשבתי פעמיים וחטפתי את ההגה מידיה של אמי, ונסעתי לבר-אילן.

הם לא הספיקו להבין מה קורה, כשהמכונית פרצה אל הדלת שמיועדת לבני-אדם, ושברה את כל חפצי הזכוכית באזור.

ארבעה אנשים, שנראו חשודים כמורי מתמטיקה נדרסו באכזריות.

אופס, גלשתי לנושאים שלא קשורים לפורים, מה אעשה עם עצמי בשארית חיי הנלוזים?!

אחזור לנושא של פורים, אני מניחה.

שמתי לב שהמילים "מגניב" "מגניבים"  "מגניב מאוד", כלומר, מילים מהשורש ג.נ.ב מופיעות פעמים רבות בפוסט זה.

האם פורים הוא בסה"כ עניין של מגניבות?

האם זה רק קטע של משחקי אגו?

תחרותיות בנושא כ"כ לא ניתן לשפיטה?

השפלה של הלא מגניבים?

חוסר השפלה של המגניבים?

מה הרעיון?

כל המורשת של פורים נעלמת, ברגע שאני מפחדת לצאת מהבית בגלל הנפצים.

ברגע שחצי מהאנשים כבר לא מתחפשים, והחצי השני מתחפשים לאותו הדבר.

לא חבל? חבל.

אני אתחפש לג'ורג'י.

טוב, אני לא. אבל זה עדיין נחמד לומר את זה, לא?

אז זהו. אולי השנה אני אחפש את תוליס למשהו. לארנב או ג'וק או תמנון או... מלפפון חמוץ.

אולי לא.

אם לא שמתם לב, אני בבית, שוב. יש לי בדיקות EAG.

זה נשמע ממש מגניב, למען האמת.

שמים לי קסדה על הראש ובודקים את החשמל במוח שלי

להלהלה. חלומות פז וסופגניות משמינות.

טולקין (חהחה, מצחיקמצחיק).

הייתה לי מסיבת הפתעה!

נכון שאני הבאתי את העוגה והאוכל, אבל מישהו באמת הזמין אנשים ואירגן דברים.

וגם קיבלתי מתנות.

ו.. רגע, עצרו הכל!!!11;

יש לי שני דיסקים של הביטלס!@&%!#%!@#%!@#%!@^%#$!^%@#$

איזה מגנייייייייייייייייייייייביישן.

וגם וגם וגם! יש לי צפרדע ענקית וקלשי ג'וניור!@#!@#!@*&

ושמיכה מ-100% פוליאסטר

באיחור קל, אספר לכם על עלילות יום הולדתי.

הלכתי לבי"ס, קיבלתי בלונים (וואו), זכיתי ל"מזל טוב" מכל בנאדם שני שעבר ברחוב (כייף או מה?), למדתי.

חזרתי הבייתה, נסעתי לבר-אילן, חזרתי הביתה, הלכתי לישון.

ועוד בכיתי כ"כ הרבה בין לבין. וכאב לי הראש והרגשתי ממש חרא.

אה כן, קיבלתי מיהונתן ברכה וצפרדע על גלשן.

ועוד ברכה מזמרת מפגרת, שהתחילה לחרוק באמצע הלילה.

ואז ביום חמישי נסעתי למרכז רון.

אבל הראש שלי חשב כנראה שעדיף היה להישאר בבית, ועשה לי את המוות.

בקיצור, אחרי שלוש שעות וויתרתי והזמנתי את אמא.

הגעתי הביתה והלכתי לישון.

ואז לשחייה. ק' ועדנס הכינו לי עוגת ביסקוויטים איכותית 

טוליס, מלאת אכזבה ושיעורי בית בבר-אילן.

רואים? הבטחתי תמונות, קיימתי. אחרי חודשים רבים, אבל עדיין, קיימתי.

טוב, זהו בעיקרון.

אין לי יותר מדי מה לכתוב, חוץ מזה ש, כן, יש לי היום יוםהולדת ואני קצת מתלהבת יותר מדי, אבל ככה לפחות מישהו מתלהב מזה.

לצערי ביום הולדתי עליי ללכת לבי"ס, וגרוע מזה, לבר-אילן.

בקיצור, בבית אני אהיה שעה בין לבין (אז כל המעריצים הסודיים, תתקשרו בין 2 ל-3).

טוב, למען האמת תכננתי לכתוב משהו מיוחד, ולא ייצא.

בעצם, אין לי מושג איזה דבר מיוחד יכולתי לכתוב בכלל.

אפילו לא קרה כלום בנתיים. שיהיה.

אעדכן אתכם על מצבי הנפשי (שנורא מעניין את כולם) בערב.

טוליס, ילדת יוםהולדת מתלהבת.

כן, הגזמתי.

שלושה פוסטים בארבעה ימים זה הרבה יותר מדי, ואני מבטיחה שזה הפוסט האחרון השבוע.

מה הסיבה, אתם בטח תוהים, לכך שבאופן מודע אני משגעת אתכם אפילו יתר מן הרגיל.

אז, האמת היא שאין סיבה מיוחדת.

אני פשוט חולה, כן.

מחר אוכל לחגוג שבוע לחוסר הגעה לבי"ס.

ביום ראשון כבר שבוע לחוסר התרועעות עם בני אנוש (ולא, בני משפחתי לא נחשבים גם בני אנוש).

בכל מצב אחר זה וודאי היה הדבר הכי מלבב שיכול לקרות לי, אבל משום מה, זה לא.

שלא תבינו חלילה, שאני רוצה לחזור לבי"ס, כי ממש לא.

אבל פשוט, כל היום אני לבד בבית, לא עושה כלום.

וזה גם לא שאני באמת חולה עם חום.

יש לי סתם, בעיות עם הראש (ולא, הכוונה היא לא לכך שאני פסיכית, את זה הם עוד לא גילו).

כאבי ראש, סחרחורות, מן ענן מטשטש כזה ביני לבין העולם.

אני לא מפוקסת, לא מסוגלת להתרכז, לא יודעת מה לעשות עם עצמי.

אני עייפה, אבל אני לא מצליחה להירדם.

לרגע כואב לי הראש ואני רוצה לקחת כדור, ואז זה עובר פתאום.

ומה גם, שאני שונאת תרופות, ואם אין סיבה מוצדקת אז עדיף שלא לקחת (להזכירכם, מספר תופעות לוואי מחשידות).

ובמילא, מה אקמול (או פארמול, או נורופן, או אופטלגין פור גאד סייקס) יכול לעשות נגד סחרחורת וטשטוש?

אוח, שיתנו לי כבר לגסוס בשקט.

אני מרגישה כ"כ שמנה, טיפשה ומפגרת (הנה, כתבתי טיפשה ומפגרת. זה לא מוכיח את הטענה שלי?)

כל היום אני בבית, אוכלת ואוכלת ואוכלת, והבטן שלי מתנפחת, ואז אני קמה בבוקר למחרת ואני שוב מקלון.

אבל מקלון רעב, שאוכל ואוכל ואוכל ואוכל עד שהוא מתנפח, והולך לישון וקם בבוקר שוב מקלון!

ואני לא לומדת בכלל, ולא משלימה שיעורים ולא כלום (רק בבר-אילן, אגב בר אילן):

אני כ"כ אוהבת לוגריתמים!

אני ברצינות כתבתי את זה עכשיו. מה עובר עליי?

למרות מה שכתבתי בעבר על הלוגריתמים המסכנים שלי, אני אוהבת אותם.

כן, הם הרבה יותר חמודים מההנדסה האנליטית ה***! יימח שמה. פויה.

אפילו אבא שלי הסכים איתי. זה היה משהו כזה:

"אבא."

"כן?"

"אתה יודע לפתור לוגריתמים?"

"ידעתי, לפחות." ("את רוצה שאני אפתור לך משהו? לא! שכחתי הכל!")

"נכון זה כייף?"

"זה בסדר..." (עם פרצוף מזועזע על פניו, "מה לעזאזל?")

"נכון זה יותר כייף מהנדסה אנליט-"

"כן!"

וחזרה לעניינינו. אני טיפשה ואני מפגרת בחומר של בי"ס.

כי לא הייתי שבוע בבי"ס, ואז באתי יומיים, ואז לא הייתי עוד שבוע (ולאורך כל הזמן לא השלמתי כלום).

למזלי בדיוק נגמרה תקופת המבחנים (והתחילה תקופת הבחנים), לכן רב הסיכויים שאני לא אצטרך לרדוף אחרי כל המורות ולהתחנן (ורק לקוות שהן ייתנו לי 100 בכל הבחנים שלא עשיתי, כי אני חמודה).

אני מרגישה אחריות מסוימת כלפיכם, אנשים חסרי חיים כמעט כמוני, לפרט קצת על התחרות.

אני בטוחה שהפוסט הלפני אחרון שלי מילא אתכם בסימני שאלה (בטח! כולכם גם קראתם אותו והגבתם והתעניינתם! זה לא ש-8 תגובות מתוך ה-10 נוצרו בזכות עדן, שבמילא הייתה בתחרות, ממש לא).

ובכן, שם בעצם המצב הראשי שלי (נו, המצב של הראש, לא ברור?) הגיע לשיאו.

אחרי הברז שק"ק דפקה לנו ביום שישי (וכמעט הרסה לכל הקבוצה את הריקוד), לנה החליטה להכניס אותי להופיע (לנה = המאמנת המרשעת), למרות שלא נכנסתי לחימום ולא הייתי מוכנה לזה בכלל (אולי כדאי לציין שמלכתחילה אני הייתי זו שאמורה הייתה להשתתף בתחרות, ולא ק"ק, אבל בשל מחלתי שמנעה ממני להתאמן במשך שבוע וחצי [עד יום אחד לפני התחרות] לנה שחררה אותי מהקבוצתי [וגם מהדואט, כביכול]. ק"ק הייתה צריכה למלא את מקומי).

הופעתי בקבוצתי, ומכאן לדעתי התחילו הבעיות הנפשיות והסיבוכים (שבטח השפיעו על המצב שלי ביום שבת).

הערב עבר בסדר, וכן הלילה.

בבוקר שבת התעוררתי וסחרחורת קלה תקפה אותי, אך מילא, חשבתי. יעבור.

בארוחת הבוקר כבר התחילו גם כאבי ראש וסחרחורות קשות יותר. עדיין לא ייחסתי לזה חשיבות מרובה.

עלינו לאוטובוסים, והנסיעה בירושליים ההררית עד הבריכה החמירה את מצבי אף יותר.

כשירדתי מהאוטובוס, בעודי צועדת בשלוש המדרגות שהפרידו בינו לבין המדרכה, מעדתי בשל הטשטוש וכמעט נפלתי על אישה שנקלעה למקום במקרה (טוב, אז היא אמא של אחת הבנות מהקבוצה המתחרה).

היא ואחת מהבנות מקבוצתי ליוו אותי לתוך המבנה והושיבו אותי על ספסל בכניסה.

לנה לא הייתה איתנו באוטובוס, אלא חיכתה כבר בבריכה, ומישהו (לא ידוע) הלך לקרוא לה.

היא הייתה נחמדה באופן מפליא ומזעזע, בהתחשב בכך שהייתי אמורה להיכנס לחימום של הדואטים (ומאוחר יותר הסתבר שגם להשתתף בדואט).

היא השקתה אותי כששכבתי מסוחררת על הספסל, והביאה לי שוקולד (כן כן, לנה, הסוגדת לחסה ומתנגדת לכל דבר שהוא לא חסה באופן מחריד, הביאה לי שוקולד במו ידיה).

אז הגיעה הרופאה המפחידה שהחלה לתחקר אותי ולבהות בי במוזרות.

הן הכניסו אותי לתוך הבריכה עצמה (לא למים, רק ל, לא יודעת, המבנה של הבריכה) והשכיבו אותי על מדרגות ענק כחולות (הייתי מטושטשת! ככה אני זוכרת את זה).

מכאן אני זוכרת רק ילדות שניגשות אליי כל שנייה ומביאות לי תה ומים ושוקולד ועוד תה.

באיזשהו שלב התיישבתי לשתות והתעלפתי לתוך ידיה של נ' מקבוצתי.

אני לא זוכרת מה בדיוק קרה אחר כך, אבל איכשהו הגעתי למיטה בחדר מצילים ושכבתי שם הרבה זמן.

היו ליידי אנשים כל הזמן, וגם לנה נכנסה מדי פעם לראות מה שלומי.

שמעתי פעם את המציל אומר למישהי "צריך לקחת אותה לאשפוז". נבהלתי, פחדתי, אבל לא יכולתי להגיב (באמת שכבתי שם ובקושי יכולתי לזוז או לדבר).

לאט-לאט המצב כנראה השתפר. לדואטים מן הסתם לא נכנסתי, אבל כבר יכולתי לשבת ואיכשהו הגעתי החוצה והושבתי על כיסא.

עלינו לאוטובוסים חזרה לאכסנייה, המצב נראה טוב יותר, אבל עדיין לא ידעתי מה התוכניות של לנה לגביי בתחרות הבאה.

חזרנו לחדרים, ופתאום הסחרחורות חזרו (ובגדול).

התעלפתי שוב (מישיבה על הרצפה לשכיבה על הרצפה, אבל זה גם נחשב) ושוב הועברתי איכשהו למיטה.

לנה הגיעה, ועוד רופא הגיע, ובדק לי דופק ושאל שאלות.

הוא אמר שאני לא עושה קומבינה. לנה הסכימה, כמובן.

היא אמרה לי להוריד את הג'לטין, ואפילו עזרה לי עם הסיכות והקרונה.

בתחרות הזו יישבתי במזכירות וכתבתי את התוצאות.

זה עבר לאט, והרגשתי רע.

רציתי לחזור הביתה, לישון.

בסוף גם זה התגשם, ובלי שהספקתי לשים לב כבר היינו באוטו, ואז בבית.

ותוך רגע כבר היה הבוקר אחרי.

מאז התחרות עוד לא הייתי באף אימון, בגלל יום שבת.

(אולי יתרום מעט לאיכות הפוסט אם אגלה לכם כעת שהספורט בו אני עוסקת הוא שחייה אומנותית/צורנית. ייתכן שזה לא אומר לכם דבר, אבל אם תרצו לראות כיצד זה נראה, הנה אנחנו, בקבוצתי (כן, בו נאלצתי להשתתף באופן מפתיע. אגב, אני האחרונה (שעומדת) בטור שקרוב יותר למצלמה.)

בקרוב פוסט אופטימי יותר *מחזיקה אצבעות* (טוב, לא מחזיקה אצבעות, כי זה צלב וזה פויה. אז אני סתם מתפללת).

לא אגלה לכם למה, אבל אני מקווה שעד יום רביעי הבא כבר תדעו

שיהיה לכולנו חמישי-שישי-שבת נעימים וחסרי כאבי ראש וסחרחורות.

טוליס (טיפת אופטלגין).