אזהרה, פוסט זה ארוך וסובב סביב זנבו. אין בו שום פואנטה, מלבד קשקושים שלא באמת מעניינים אף אחד.
הדבר הטוב הוא, שלא יהיה אחריו פוסט במשך די הרבה זמן, ככה שאם אתם ממש רוצים לקרוא אותו אבל אין לכם כוח, תחלקו אותו לכמה פסקאות ותקראו אחת בשבוע. זה יכול להיות דווקא נחמד.
כבר הרבה זמן שלא כתבתי פוסט רציני, או משהו בכלל.
כבר הרבה זמן שגרמתי לבלוג הזה להראות יותר ויותר כמו בדיחה אחת גדולה, ולא מצחיקה.
אני יודעת שלפעמים אני מנסה יותר מדי, ואני כ"כ משתדלת לכתוב משהו שנון ומגניב ומצחיק, שזה יוצא פתטי.
אני מודעת לזה, באמת.
והייתי רוצה לכתוב שפעם הייתי כותבת קליל וקיבלתי הרבה יותר פידבקים חיוביים, אבל זה לא יהיה נכון.
כי פעם הייתי כותבת שטויות (תאמינו או לא, יש דבר שנקרא יותר "שטויות" ממה שראיתם כאן בזמן האחרון).
אני פשוט מחזיקה את עצמי בכל הכוח, כדי לא להפוך למשהו שאני יכולה לזרום אליו כ"כ בקלות, אבל אני לא רוצה להיות.
כל הרשימות שלי, וכל מה שאי פעם כתבתי שאני אוהבת או התלהבתי ממנו, מאחורי כל זה יש מחשבות מאוד מחוכמות ומחושבות.
כל מה שאני כותבת מגיע במטרה מסוימת, למצוא חן בעיניי אנשים מאוד מסוימים, להציג את עצמי בתור מישהו או משהו שאולי אני לא.
כי בכנות, אם כל הכבוד ל"אני שונאת שמושכיםםםם אותיותתת", ובאמת שיש לזה המון כבוד וכלפי חוץ אני לא סובלת את זה, וזה מעצבן אותי וכו'.
אולי זו רק אני, אבל עמוק בתוכי גם אני נהנית לפעמים לכתוב "היוששש", אולי כדי לצחוק על אלה שמשתמשים בזה ברצינות, ואולי כי פשוט מסתתרת בתוכי פקאצה קטנה שרק מחכה לפרוץ החוצה.
והאמת היא, שאני מועכת אותה ודורכת עליה וחונקת אותה ומשקה אותה בחלב מקולקל (אזעקת בדיחה, אזעקת בדיחה. כולם לצחוק: חהחה.מצחיקמצחיק.), ולא נותנת לה להתבטא ולצאת החוצה ולהתחבר עם פקאצות נוספות ולהקים כת ולהשתלט על העולם.
אני שונאת את זה.
אני משערת, ואולי יודעת, שאני לא באמת כזאת. אני לא מסוגלת להיות כזאת, כי אני יודעת שיש בי יותר מזה.
שיש בי עומק ותוכן, ולא סתם קשקושים חסרי טעם (עד כמה שזה נראה בלתי אפשרי).
וכן, לפעמים אני חושבת שאני בוגרת. בעיקר ליד אנשים מסוימים שמוכיחים לי כל פעם מחדש למה ממוצע הבגרויות בארץ נראה ככה.
ולפעמים, אבל רק לפעמים, אני נהנית מהצווחניות והטירוף, מההתנהגות הפקאצית והשטותניקית הזאת. כי אולי אתם סולדים מזה כמו מאנשים טיפשים, אבל זה לא נכון. העובדה שזה מבוסס על הנאה וחוסר איפוק מוחלט, לא הופכת את זה ל"איכס פקאצה". טוב, אולי כן. אבל לא כשאני עושה את זה.
מה שדפוק בבלוגים, במיוחד בכזה נטוש כמו שלי, הוא שאני מרגישה שאני פשוט מדברת אל עצמי.
וזה עצוב. זה כ"כ עצוב.
זה גורם לי להרגיש אפילו יותר פסיכית ממה שאני באמת.
זה גורם לי לדבר אל עצמי גם מחוץ לדקות הכתיבה בבלוג. זה גורם לי לתכנן דברים בקול רם.
וזה באמת עצוב. לא שמה שאמרתי קודם לא עצוב מספיק, אבל, פשוט ככה.
ועכשיו, נעבור לכמה דברים קצת פחות מעניינים (תתפלאו, אבל יש דברים אפילו פחות מעניינים מהקטע הנ"ל).
חיי מבוססים כרגע בעיקר על כאבי ראש וקוטריות וניחום עצמי לא מוצלח.
בעצם, תכננתי להגדיש את הפוסט הזה למחשבותיי ותהיותיי לגבי השחייה הצורנית שמהווה חלק גדול מדי מהחיים שלי, ולזה שלמשל, ככה, בדרך אגב, יש לי מחר תחרות שאני בכלל לא רוצה להשתתף בה.
שבוע הבא, אאלץ לעשות מבחן בבר-אילן.
אני קצת מצטערת שלא אני זו ששברתי את האצבע במשחק כדורסל. אולי זה לפחות היה נותן לי פתור מכתיבה ואימונים.
קצת קשה למוח שלי לקלוט את כל החומר הזה.
ז"א, הוא כבר קלט אותו, אבל הוא נוטה לשכוח.
ראיתי תוכנית בערוץ 8, שטוענת שזה בריא לשכוח. כן כן, אם לא היינו שוכחים לא היינו יכולים לקלוט מידע חדש, ואז המוח שלנו היה מתפוצץ ומשמיע קולות כמו האבץ הברומי שהמורה שלי למדעים שרפה במעבדה בשיעור האחרון.
אני לא מבינה בכלל, מה גיל (שם בדוי ובכלל לא משתמע מהמציאות) רוצה מאיתנו. למדנו חומר לפני שלושה או ארבעה שבועות, ולא חזרנו עליו מאז. וכל פעם לומדים חומר חדש, בנושאים שונים שלא מבוססים אפילו על החומר הקודם.
יוצא שאני צריכה ללמוד כחמישה נושאים, שאין ביניהם שום קשר, בשביל כל אחד צריך לזכור כארבע-עשר-מיליון חוקים, בגיאומטריה גם שלושים-ושבעה-אלף משפטים, באנליטית תשע-מאות-אלף נוסחאות, והכי גרוע - אי-שוויונים לוגריתמיים-מעריכיים. אני יודעת את זה, באמת שכן, אבל יש כ"כ הרבה דברים לזכור, שכל מה שאני יודעת, ואני יודעת הרבה, נוזל אט-אט מהמוח שלי בתור יוד במצב צבירה גז.
רק קבוצת ההצבה תופסת חצי מהתרגיל.
לבסיס של הלוג - יש קבוצת הצבה אחת, גדול מאפס ושונה מאחד.
לחזקה של הלוג יש עוד קבוצת הצבה. וגם לזה יש שני מקרים שונים.
אחר כך, מתחילים את התרגיל. אוקיי.
במקרה הטוב, יש שני מקרים (במקרה הרע, ארבעה). אוקיי.
אם הבסיס של הלוג גדול מאחד, והחזקה של הלוג בצד אחד גדולה מהחזקה של הלוג שבצד השני (מערכת וגם), פותרים את זה.
אם לא, עדיין פותרים את זה.
אם הבסיס של הלוג בין אפס לאחד, והחזקה של הלוג בצד אחד קטנה מהחזקה של הלוג שבצד השני (שוב, מערכת וגם) פותרים את זה.
ואז, למרבה שמחתנו, מחברים את ארבעת התשובות (שתי תשובות אפשריות בכל מקרה).
משרטטים הכל בפרבולה יפה או נחש, ואז מגבילים גם את קבוצת ההצבה.
לתשובה המתקבלת (שכוללת בדרך כלל שתי מערכות וגם ומערכת או אחת) יש לסגוד במשך שעות ארוכות ולהתפלל שגם בני גורן חשב ככה.
סליחה. אני מקווה שלפחות למדתם משהו. למדתם? שתדעו שאני יכולה להיות מורה מצוינת, באמת.
יש לי גם המון סבלנות לכל העולם. אני בכלל לא שונאת להסביר לאנשים טיפשים דברים שהם לא מבינים, בכלל לא.
אני לא מאמינה עד כמה רכרוכית אני יכולה להיות. הייתי אומרת אפילו חסרת עמוד שידרה, אבל לצערי בעמוד השדרה שלי אני יכולה לחוש היטב, ואין בי כל כוונה להכחיש את קיומו.
החיים שלי סובבים סביב השחייה הצורנית. וחשבתי שאחרי שפרשתי אין אמיצה ממני.
ואיך חזרתי לשם על ארבע, אחרי שנשבעתי לעצמי (ולקוראיי הבלוג הנאמנים שלי) שעם השחייה גמרתי ולתמיד.
בתוכי כבר אז ידעתי שזה לא ייתכן. אני? בלי שחייה? כמו שאמרו חכמים, "למה מה קרה?".
אז מה באמת קרה?
מה לא קרה.
הגוף שלי החל לאותת לי שעוד שנה-שנתיים ככה ואני אראה כמו חברותיי ללימודים (ואני מדגישה, ללימודים בלבד. לא לספורט, חלילה), ולשם שינוי הכוונה היא לא לשמנה-בטטה. הכוונה היא לחלשלושית.
לי אישית מאוד מפריע לשחות בקצב של דלעת מחוררת, להתעייף בשניות ולא להצליח תרגילים שבעבר עשיתי בלי למצמץ. אבל היי, זאת בטח רק אני.
מלבד זה, לא נתעמק אפילו בלחץ החברתי האיום והנורא שזכיתי להתפלש בו יותר מדי (למרות שלקראת אמצע השנה אפשר לומר שכבר הספיקו לשכוח אותי).
התגעגעתי לספורט עצמו, כן. קורה.
לא לספורט באופן כללי, אלא לספורט מסוים זה. ואולי לא רק בגלל היותו ספורט.
בגלל שזה פשוט דבר כ"כ קסום ששבה אותי. כן, ממש.
אז חזרתי.
בהתחלה היה קצת קשה פיזית, אבל הלחץ לא נראה באופק והרגשתי פשוט מעולה.
לא הספקתי להגיד "ג'ק רובינסון" (אני בחיים לא אומרת את זה), וכבר הגיעה תחרות ועוד תחרות ועוד תחרות, ואופס, אליפות הארץ. ואופס, צריך באמת להשתתף בזה.
ושוב כל הזכרונות צפים, ושוב חזרות אינסופיות, ושוב בלי משקפת ושוב צעקות ושעות על גבי שעות של דאגות ומחשבות ומה לא. מה לא? קצת אושר, רוגע, שמחה, שלווה, שלום עולמי. לא הרבה.
פתאום אני נזכרת מה היה כ"כ נורא באמת. כי עד אז פשוט לא הבנתי מה יכול להיות מושלם מזה.
ואז נכנס הלחץ של הנבחרת. ואני מדגישה הנבחרת. לא סתם נבחרת, נבחרת ישראל.
זה היה פשוט וואו, הגעתי לשיא. דבר לא יכול להיות טוב מזה. הצלחתי להגשים את עצמי.
בהתחלה, אחרי שעברה ההתרגשות והפחד הראשוניים, ואחרי שהתגברתי על זה שאת כל סופי השבוע אאלץ לבלות בחברת מאמנות לא חברותיות במיוחד, זה היה באמת כייף.
לראות פתאום איך מתנהגות מאמנות אחרות, שחייניות אחרות.
מה באמת הולך במקום הסודי והמסוגר הזה. תענוג פשוט.
ופתאום הבנתי מה באמת קורה. דברים נעשו קשים יותר, אולי אפילו קצת יותר מדי.
אימונים נעשו ממש רציניים, והמחלה שלי החליטה לפרוץ ולשגע אותי.
פספסתי כמה אימוני נבחרת (רק אימון ושני מחנות בכלל בכלל לא חשובים).
התחלתי לשנוא את זה. כן, אני נורא החלטית.
הבנתי מה באמת עומד לקרות. אני עומדת לבלות את כל החופשים שלי, בלי יוצא מן הכלל, בתוך בריכה עם מים שגורמים לעיניים לשרוף ולפריחה על הידיים. אני עומדת להתאמן עד צאת נשמתי.
לא לא לא. ממש לא.
זה לא יקרה. אני לא רוצה את זה, אני לא צריכה את זה, פשוט לא.
זה בטח בגלל שאני מפחדת.
כ"כ מתאים לי לפחד. ארבעה חודשים לפני התחרות, אני מפחדת. למה לא, בעצם? זה הרי מפחיד.
אז אזרתי קצת אומץ ו, אמרתי לה.
לאמא שלי, ז"א.
היא הייתה בטוחה שזה בגלל שאני מפחדת, ואין לזה שום קשר לשעות והחופשים וזה. היא בטח צודקת, אני סתם מחפשת תירוצים. אבל אני צריכה את התירוצים האלה כדי לא לחיות בצל הפחד הזה כל החיים. כן.
אמא שלי אמרה ללנה. לא ככה, כמובן, אלא בצורה יותר מעודכנת, תוך כדי הסתרת כל העובדות והפרטים הנכונים.
היא תירצה את זה מייד במחלה שלי. היא צודקת. גם אני חשבתי לעשות מזה מין הקדמה כזאת, רקע לסיפור.
אולי לנה לא הבינה את הכוונה, אולי כן. אולי היא סתם נהנית להתעלל בי.
היא עדיין רוצה שאני אעשה מחר את התחרות סינון האחרונה לנבחרת. סתם כדי שיהיה לי דירוג.
אני מכירה אותה, כדי שיום לפני הטיסה היא תוכל לחטוף אותי ולהכריח אותי להשתתף. זה מה שתמיד קורה בסוף.
היא אפילו הביאה אותי היום לאימון, למרות שאני לא צריכה לבוא בימי רביעי, למרות שאני מסיימת ללמוד ב-2 ונוסעת ב-3 לבר אילן. היא פשוט רעה.
היא רצתה לעשות לי אימון אישי, כייף חיים כזה.
להכין אותי לתחרות מחר. כי היא רוצה שאני אצליח, שאני אעבור, שאני אשאר בנבחרת למרות שאני כ"כ לא רוצה, ובסוף, אני בטוח אשתתף. בטוח.
כמו שהיה באליפות הארץ, שלא נכנסתי לחימום ולא חלמתי אפילו בסיוטים הכי גדולים שלי שזה מה שיקרה.
שפתאום, משום מקום, 5 דקות לפני תחילת התחרות היא תודיע לי שכן, אני משתתפת. למה? כי ק"ק (קקשקה) חולה. חולה עאלק. עדיף שכבר תמות (טפו טפו).
מה יש לי להצטער ולבכות על זה עכשיו? הכל כבר עבר, הכל בסדר. אבל למרות שאיכשהו הצלחתי לעשות את זה ולעבור את זה, ואיכשהו היה בסדר, למרות הכל, אני כועסת על העובדה עצמה.
שהייתה לה התעוזה להכניס אותי למים למרות שמלכתחילה לא הייתי אמורה להשתתף כי אני חולה.
אוח, איך אני נזכרת בהכל בדיליי כזה. אחרי כמה? חודש, חודש וחצי? משהו כזה.
כן, למוח שלי לוקח זמן לעכל דברים.
לילה טוב וחלומות פז. שלנה תרדוף אתכם בשנתכם ובמושבכם ובמזוזות דלתכם ונאמר אמן.
~ אה כן, חודש חדש. מזל טוב או משהו.~
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
חתול מעופף
יאי.
