כן, הגזמתי.
שלושה פוסטים בארבעה ימים זה הרבה יותר מדי, ואני מבטיחה שזה הפוסט האחרון השבוע.
מה הסיבה, אתם בטח תוהים, לכך שבאופן מודע אני משגעת אתכם אפילו יתר מן הרגיל.
אז, האמת היא שאין סיבה מיוחדת.
אני פשוט חולה, כן.
מחר אוכל לחגוג שבוע לחוסר הגעה לבי"ס.
ביום ראשון כבר שבוע לחוסר התרועעות עם בני אנוש (ולא, בני משפחתי לא נחשבים גם בני אנוש).
בכל מצב אחר זה וודאי היה הדבר הכי מלבב שיכול לקרות לי, אבל משום מה, זה לא.
שלא תבינו חלילה, שאני רוצה לחזור לבי"ס, כי ממש לא.
אבל פשוט, כל היום אני לבד בבית, לא עושה כלום.
וזה גם לא שאני באמת חולה עם חום.
יש לי סתם, בעיות עם הראש (ולא, הכוונה היא לא לכך שאני פסיכית, את זה הם עוד לא גילו).
כאבי ראש, סחרחורות, מן ענן מטשטש כזה ביני לבין העולם.
אני לא מפוקסת, לא מסוגלת להתרכז, לא יודעת מה לעשות עם עצמי.
אני עייפה, אבל אני לא מצליחה להירדם.
לרגע כואב לי הראש ואני רוצה לקחת כדור, ואז זה עובר פתאום.
ומה גם, שאני שונאת תרופות, ואם אין סיבה מוצדקת אז עדיף שלא לקחת (להזכירכם, מספר תופעות לוואי מחשידות).
ובמילא, מה אקמול (או פארמול, או נורופן, או אופטלגין פור גאד סייקס) יכול לעשות נגד סחרחורת וטשטוש?
אוח, שיתנו לי כבר לגסוס בשקט.
אני מרגישה כ"כ שמנה, טיפשה ומפגרת (הנה, כתבתי טיפשה ומפגרת. זה לא מוכיח את הטענה שלי?)
כל היום אני בבית, אוכלת ואוכלת ואוכלת, והבטן שלי מתנפחת, ואז אני קמה בבוקר למחרת ואני שוב מקלון.
אבל מקלון רעב, שאוכל ואוכל ואוכל ואוכל עד שהוא מתנפח, והולך לישון וקם בבוקר שוב מקלון!
ואני לא לומדת בכלל, ולא משלימה שיעורים ולא כלום (רק בבר-אילן, אגב בר אילן):
אני כ"כ אוהבת לוגריתמים!
אני ברצינות כתבתי את זה עכשיו. מה עובר עליי?
למרות מה שכתבתי בעבר על הלוגריתמים המסכנים שלי, אני אוהבת אותם.
כן, הם הרבה יותר חמודים מההנדסה האנליטית ה***! יימח שמה. פויה.
אפילו אבא שלי הסכים איתי. זה היה משהו כזה:
"אבא."
"כן?"
"אתה יודע לפתור לוגריתמים?"
"ידעתי, לפחות." ("את רוצה שאני אפתור לך משהו? לא! שכחתי הכל!")
"נכון זה כייף?"
"זה בסדר..." (עם פרצוף מזועזע על פניו, "מה לעזאזל?")
"נכון זה יותר כייף מהנדסה אנליט-"
"כן!"
וחזרה לעניינינו. אני טיפשה ואני מפגרת בחומר של בי"ס.
כי לא הייתי שבוע בבי"ס, ואז באתי יומיים, ואז לא הייתי עוד שבוע (ולאורך כל הזמן לא השלמתי כלום).
למזלי בדיוק נגמרה תקופת המבחנים (והתחילה תקופת הבחנים), לכן רב הסיכויים שאני לא אצטרך לרדוף אחרי כל המורות ולהתחנן (ורק לקוות שהן ייתנו לי 100 בכל הבחנים שלא עשיתי, כי אני חמודה).
אני מרגישה אחריות מסוימת כלפיכם, אנשים חסרי חיים כמעט כמוני, לפרט קצת על התחרות.
אני בטוחה שהפוסט הלפני אחרון שלי מילא אתכם בסימני שאלה (בטח! כולכם גם קראתם אותו והגבתם והתעניינתם! זה לא ש-8 תגובות מתוך ה-10 נוצרו בזכות עדן, שבמילא הייתה בתחרות, ממש לא).
ובכן, שם בעצם המצב הראשי שלי (נו, המצב של הראש, לא ברור?) הגיע לשיאו.
אחרי הברז שק"ק דפקה לנו ביום שישי (וכמעט הרסה לכל הקבוצה את הריקוד), לנה החליטה להכניס אותי להופיע (לנה = המאמנת המרשעת), למרות שלא נכנסתי לחימום ולא הייתי מוכנה לזה בכלל (אולי כדאי לציין שמלכתחילה אני הייתי זו שאמורה הייתה להשתתף בתחרות, ולא ק"ק, אבל בשל מחלתי שמנעה ממני להתאמן במשך שבוע וחצי [עד יום אחד לפני התחרות] לנה שחררה אותי מהקבוצתי [וגם מהדואט, כביכול]. ק"ק הייתה צריכה למלא את מקומי).
הופעתי בקבוצתי, ומכאן לדעתי התחילו הבעיות הנפשיות והסיבוכים (שבטח השפיעו על המצב שלי ביום שבת).
הערב עבר בסדר, וכן הלילה.
בבוקר שבת התעוררתי וסחרחורת קלה תקפה אותי, אך מילא, חשבתי. יעבור.
בארוחת הבוקר כבר התחילו גם כאבי ראש וסחרחורות קשות יותר. עדיין לא ייחסתי לזה חשיבות מרובה.
עלינו לאוטובוסים, והנסיעה בירושליים ההררית עד הבריכה החמירה את מצבי אף יותר.
כשירדתי מהאוטובוס, בעודי צועדת בשלוש המדרגות שהפרידו בינו לבין המדרכה, מעדתי בשל הטשטוש וכמעט נפלתי על אישה שנקלעה למקום במקרה (טוב, אז היא אמא של אחת הבנות מהקבוצה המתחרה).
היא ואחת מהבנות מקבוצתי ליוו אותי לתוך המבנה והושיבו אותי על ספסל בכניסה.
לנה לא הייתה איתנו באוטובוס, אלא חיכתה כבר בבריכה, ומישהו (לא ידוע) הלך לקרוא לה.
היא הייתה נחמדה באופן מפליא ומזעזע, בהתחשב בכך שהייתי אמורה להיכנס לחימום של הדואטים (ומאוחר יותר הסתבר שגם להשתתף בדואט).
היא השקתה אותי כששכבתי מסוחררת על הספסל, והביאה לי שוקולד (כן כן, לנה, הסוגדת לחסה ומתנגדת לכל דבר שהוא לא חסה באופן מחריד, הביאה לי שוקולד במו ידיה).
אז הגיעה הרופאה המפחידה שהחלה לתחקר אותי ולבהות בי במוזרות.
הן הכניסו אותי לתוך הבריכה עצמה (לא למים, רק ל, לא יודעת, המבנה של הבריכה) והשכיבו אותי על מדרגות ענק כחולות (הייתי מטושטשת! ככה אני זוכרת את זה).
מכאן אני זוכרת רק ילדות שניגשות אליי כל שנייה ומביאות לי תה ומים ושוקולד ועוד תה.
באיזשהו שלב התיישבתי לשתות והתעלפתי לתוך ידיה של נ' מקבוצתי.
אני לא זוכרת מה בדיוק קרה אחר כך, אבל איכשהו הגעתי למיטה בחדר מצילים ושכבתי שם הרבה זמן.
היו ליידי אנשים כל הזמן, וגם לנה נכנסה מדי פעם לראות מה שלומי.
שמעתי פעם את המציל אומר למישהי "צריך לקחת אותה לאשפוז". נבהלתי, פחדתי, אבל לא יכולתי להגיב (באמת שכבתי שם ובקושי יכולתי לזוז או לדבר).
לאט-לאט המצב כנראה השתפר. לדואטים מן הסתם לא נכנסתי, אבל כבר יכולתי לשבת ואיכשהו הגעתי החוצה והושבתי על כיסא.
עלינו לאוטובוסים חזרה לאכסנייה, המצב נראה טוב יותר, אבל עדיין לא ידעתי מה התוכניות של לנה לגביי בתחרות הבאה.
חזרנו לחדרים, ופתאום הסחרחורות חזרו (ובגדול).
התעלפתי שוב (מישיבה על הרצפה לשכיבה על הרצפה, אבל זה גם נחשב) ושוב הועברתי איכשהו למיטה.
לנה הגיעה, ועוד רופא הגיע, ובדק לי דופק ושאל שאלות.
הוא אמר שאני לא עושה קומבינה. לנה הסכימה, כמובן.
היא אמרה לי להוריד את הג'לטין, ואפילו עזרה לי עם הסיכות והקרונה.
בתחרות הזו יישבתי במזכירות וכתבתי את התוצאות.
זה עבר לאט, והרגשתי רע.
רציתי לחזור הביתה, לישון.
בסוף גם זה התגשם, ובלי שהספקתי לשים לב כבר היינו באוטו, ואז בבית.
ותוך רגע כבר היה הבוקר אחרי.
מאז התחרות עוד לא הייתי באף אימון, בגלל יום שבת.
(אולי יתרום מעט לאיכות הפוסט אם אגלה לכם כעת שהספורט בו אני עוסקת הוא שחייה אומנותית/צורנית. ייתכן שזה לא אומר לכם דבר, אבל אם תרצו לראות כיצד זה נראה, הנה אנחנו, בקבוצתי (כן, בו נאלצתי להשתתף באופן מפתיע. אגב, אני האחרונה (שעומדת) בטור שקרוב יותר למצלמה.)
בקרוב פוסט אופטימי יותר *מחזיקה אצבעות* (טוב, לא מחזיקה אצבעות, כי זה צלב וזה פויה. אז אני סתם מתפללת).
לא אגלה לכם למה, אבל אני מקווה שעד יום רביעי הבא כבר תדעו 
שיהיה לכולנו חמישי-שישי-שבת נעימים וחסרי כאבי ראש וסחרחורות.
טוליס (טיפת אופטלגין).
יום סגרירי במסווה, השמיים כחלחלים בינתיים.
השעה היא שעת בוקר אפלולית, עשר וארבע דקות.
אם ציפיתם או לא, אני כאן. מנסה להסתתר תחת כיפת התקרה המטפטפת מים בלתי נראים.
עיניי מסתנוורות בחינניות מהשמש יימח שמה.
ככה נראים חיי.
ניסיתי להתאפק אבל פשוט לא יכולתי.
הייתי חייבת לעדכן.
בעיקרון, כל הקטע של ה"עדכון אחרון השבוע" נבע מכך שלפי חישוביי המסובכים הגעתי למסקנה גאונית, שאם אני לא אעשה פוסט הרבה זמן, אז יהיו לי יותר תגובות לאותו פוסט (לא רק, יש גם סיבות נסתרות ששמורות היטב במערכת). סיינס זה לא קרה, אני מעדכנת (אמנם באותו פוסט, אבל עדיין).
בכל אופן, היום שבת בבוקר (הבחנה חדה, טל!).
אני נורא רוצה להתלהב, אך אני מעדיפה להפתיע אתכם בדבר מרגש ובלתי צפוי!
נשתמע, רק עוד ארבעה ימים!
Sevodny Vosmoye Marta, Jensciy Den
אף אחד לא רצה להביא לי פרח, אז אני, בתור אישה חזקה ועצמאית (לפחות יום אחד בשנה) החלטתי להשיג פרחים לעצמי!
אני נקבה גאה!
התשיעי למרץ אלפיים ושמונה.
תשע-עשרה ועשרים ושלוש דקות.
אני לא מאמינה שאני ממשיכה, זה פשוט נורא ואיום.
הבושה מחלחלת בין עורקיי ומבעבעת אל עמקי נשמתי.
אבל הייתי חייבת להכניס את זה: (M הוא שם בדוי)
M
אומר/ת:
טל, בבית הספר על שם טל לוין הכתות מחולקות לפי גילאים או מקצועות?
חביטונה אומר/ת:
אמ, גילאים מן הסתם. כי כל מקצוע לומדים בגיל מסויים. (רגע, גם את זה את מכניסה לסיפור?!)
M
אומר/ת:
(בארור.)
M
אומר/ת:
תודה.
חביטונה אומר/ת:
המ. עכשיו אני בטח אהיה ממש ממש מופתעת!
M
אומר/ת:
לגמרי, נכון?
M
אומר/ת:
ומה את רוצה לעשות בבית ספר שלך? כלומר, לנהל או גם ללמד משהו?
חביטונה אומר/ת:
אני אהיה המנהלת, וכל התלמידים יבואו ויסגדו לי בהפסקות ואני אחלק להם במבות, כי אני שונאת במבה אבל אני אהיה עשירה ומפורסמת ועלית בטח יביאו לי תלושים לבמבה חינם.
M
אומר/ת:
LOL
. אוקיי.
צריך לראות את זה בהקשר הכללי (כי כל השיחה הזאת מבוססת על חיים שלמים. טוב לא, אבל עדיין אני מניחה שלא הבנתם כלום).
בכל מקרה, טל לוין זו אני וזהו שמי, למקרה שתהיתם (וחביטונה זה הכינוי הסופר-סודי שלי, למקרה שלא הבנתם מי מהמשוחחים/משוחחות [בגיל הזה אי אפשר להיות בטוח בזהות המינית שלך!] היא אני).
כואב לי הראש ואני לא אמורה להיות עכשיו על המחשב. אז אני הולכת לישון.
חלפ"ז
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
חתול מעופף
יאי.
