לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


האיש שחשב שאשתו היא כובע.

Avatarכינוי:  חתול מעופף

בת: 32

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2008    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

לה קוקאראצ'ה!


Nastia Kamenskih

שיר סגיד

 


 

אני הולכת לראות האוס, ואתם תקנאו! מוחעחעחעחע.

גם האוס סגיד.

 

אני פשוט כ"כ שמחה משום מה. בטח בגלל שהיה היום אימון קל  יאי.

 


 

היום או מחר אני חייבת להעלות לפחות תמונה אחת שתנציח את השהות הקצרה שלי ללא גשר (שישה ימים זה גם משהו!), כי מחר אני שמה אותו חזרה. לצערי הרב. הרב מאוד. מאוד. אעאעאע ~מתה~.

 

אני קצת פסיכית עכשיו. נדבר מחר


 

כאן טל - רות עבור - ביוש!

 


עריכה - יום.... שני? 5/5/2008, השעה 20:16

 

היי! היום זה כבר מחר, ואני, ברוב מגניבותי, עושה עריכה!

 

או בקיצור - אני מתה, החזירו לי את הגשר, המורה לספרות הבריזה לי, הרגליים שלי בלתי ניתנות להזזה (תודות ללנה) והראש שלי מתפחלץ.

כפי שאתם רואים, המצב מעולה (כרגיל)!

 

אני לא זוכרת למה בדיוק המשכתי את הפוסט הזה, אבל אני מניחה שהייתה סיבה.

אה כן, רציתי לשים תמונה שלי בלי הגשר, אבל זה התבטל כי אני מכוערת  

לא נורא, אני בטוחה שתתגברו. יהיה קשה בלי הסיוטים בלילה, אבל... תעברו גם את זה.

 

המ המ המ. אה! ה - MRI שלי תקין! אין לי פצצת אטום במוח! או גידול (טפו) או סרטן (טפו) או סתם גולגולת שבורה! ווהו! כייף כייף כייף.

העיקר שהראש ממשיך לכאוב. איזה חוסר התחשבות.

כאילו, אם הייתי ראש בחיים לא הייתי כואבת ככה! זה פשוט רוע מצידו, התעללות בנפשי התמימה והמסכנה. ראש קקה. בואו נכרות אותו.

 

(לנה: "שוב כואב לך משהו?"

אני: "כן"

לנה: "מה?"

אני: ~מצביעה על הראש~

לנה: "שוב הראש? בואי נחתוך (בתרגום ישיר מרוסית, במשמעות "נכרות") אותו!"

 

יופי לנה, גם אני אוהבת אותך.)

 

אז, אמ, כן. ביי.

נכתב על ידי חתול מעופף , 4/5/2008 21:02   בקטגוריות פסיכופטיות, פינת סגידה, שחייה צורנית, פסימי, אופטימי, אינטרנט, אקטואליה, בחירות 2006, ביקורת, בית ספר, מפגשי ישרא-בלוג, סיפרותי, עבודה, צבא, שחרור קיטור, תוכניות מרושעות, תאריכים מגניבים, פעם, מתמטיקה, מחנה אימונים, מחלות, לילה לבן, ימי הולדת, חתולים  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של חתול מעופף ב-6/5/2008 22:36
 



צלילה עמוקה אל תוך נבכי נפשי.


היי.

נכון שתוליס חמוד?

איך הייתי רוצה לפעמים להיות חמודה כמוהו.

ובכלל, בלי דאגות על הראש.

אתם יודעים, אני מנסה להישאר רגועה. לנשום עמוק, לחשוב ברצינות ולא להיכנס לפאניקה.

אבל אין לכם מושג כמה קשה לי לעשות את זה.

 

אני מתסכלת על עצמי, ורואה ילדה מבוהלת שלא מבינה מה רוצים ממנה.

אבל כשאחרים מסתכלים עליי, יוצא להם לחשוב לפעמים שאני איזה סופר-הירו. שאני כל-יכולה.

ואני לא! אני לא אני לא אני לא אני לא אני לא... אני לא כלום.

אני בקושי מצליחה לשמור על מצב פסיכוטי יציב. ז"א, עובדה שאני לא מצליחה.

 

יש אנשים כאלה, שהחיים שלהם באמת קשים, אבל הם מאושרים.

ויש כאלה, שיש להם הכל, אבל תמיד חסר משהו שישלים אותם ויגרום להם לחוות אושר עילאי.

אני חושבת שאני מהסוג השני.

אין לי הכל, אבל כביכול באמת לא חסר לי כלום. ואכישהו אני תמיד מוצאת את עצמי עצובה.

לא כלפי חוץ, כמובן. כלפי חוץ חייבים להיראות בסדר. 

 

 

הוא כ"כ רגוע.

אין לו דאגות על הראש הקטן והפרוותי שלו.

אפשר פשוט לראות עליו שהמצב הנפשי שלו בסדר. הוא עושה מה שהוא רוצה.

היום נגיד, מצאתי אותו יושב בתוך הכיור. לא הייתה לי מצלמה בהישג יד, אבל אם הייתה לי, זו הייתה וודאי חתיכת יצירת אומנות.

 

אני מרגישה לפעמים שאני נכנעת ללחצים שאנשים מפעילים עליי.

לפעמים אני אפילו בטוחה שהם מפעילים את הלחצים האלה כי הם יודעים שזה מה שיפיל אותי. בכוונה.

אני לא מסוגלת לעמוד על שלי, ואני מתקיימת פשוט כדי לרצות את הסביבה. נחמד לי.

 

השנה למשל, אני מתמסרת לחלוטין לנטיות האובדניות שלי וחוזרת לשחייה הצורנית. ומה קורה שם? שום דבר שלא ציפיתי שיקרה. הכל כרגיל. כמו אז.

למרות שאיכשהו הצלחתי להתגבר על חלק מהמכשולים שעמדו בפניי אז. הצלחתי איכשהו להתקיים עד עכשיו.

ויש רק עוד כמה? חודש וקצת עד התחרות? ותראו אותי, אני לא בוכה (כמעט), אני מתפקדת, אני לא חשה ברצון מיוחד להתאבד. אני חושבת שאני ממש בסדר. יופי לי!

 

האמת היא שזה פשוט לא פייר.

למה תוליס יכול לשכב כל היום על הספה ולעשות ככל שיעלה על רוחו (גם אם נכללים בזה דברים כמו אכילת אנשים, רצח עם, צניחה חופשית מהמרפסת), ואני חייבת לעמוד בנהלים מסוימים. חייבת לחיות על פי תבנית מסוימת.

 

חלקכם הגדול יתעלף כשיגלה מה לוח התחרויות לשלושת החודשים הקרובים (מתוך קורא אחד, שהוא אני, יתעלף קורא אחד, שהוא אני. זה ממש 100%).

 

וואו, הצלחתי ממש להרוס לעצמי את המצב-רוח. כייף כייף כייף!

עוד כמה שעות יש לי אימון נבחרת. כייף כייף כייף!

אני גם די חולה. זה בכלל שיא הכייף!

 

גיליתי לאחרונה שהמוח שלי נזיל, וכשאני מתהפכת הוא פשוט זורם אל תוך הסינוסים שלי ומפוצץ אותם. זה משמיע קולות כאלה של 'פצפצפצ'. מגניב.

 

סתם נו, עזבו אתכם משטויות. אני לא בדיכאון, אני רק נראית כזאת.

טוב, אני גם לא נראית כזאת...

 

אני בת-אדם אופטימית, ויהיה מה שיהיה.

הכי חשוב עכשיו זה, לנשום עמוק וכמה שיותר.

 

להזכיר לעצמי:

לבנות מאגרי חמצן בתוך הגוף.

 


סוף טוב - הכל טוב.

סוף רע זה סתם, סוף.

 

אז, סוף.


או שלא, מוחעחעחע. עכשיו תיאלצו לקרוא את שגעונות טל-עדן (ע"ר)!

 

חביטונה אומר/ת:

היי זה בלק-בירד!

חביטונה אומר/ת:

מגניב!!!

עדן אומר/ת:

חח

חביטונה אומר/ת:

מה מצחיק אותך חתיכת ססיקה?!

עדן אומר/ת:

זה לא הבהיל אותך?

עדן אומר/ת:

אני קפצתי בגלל זה.

חביטונה אומר/ת:

מה?

עדן אומר/ת:

חחח

עדן אומר/ת:

><

חביטונה אומר/ת:

מה מבהיל?

עדן אומר/ת:

הקטע הזה שהיצור הלא מוגדר הזה קופץ ועושה בעבעבעבעבעבע.

חביטונה אומר/ת:

כן!@&^%@#)($*!!@#

חביטונה אומר/ת:

עדן למה שלחת לי את זה?!

חביטונה אומר/ת:

עכשיו חוויתי התקף לב.

עדן אומר/ת:

גם אני.

עדן אומר/ת:

אני לא ידעתי

עדן אומר/ת:

בכלל.

חביטונה אומר/ת:

אני מאושפזת בבית החולים תל-השומר, מחלקת ילדים.

עדן אומר/ת:

אז רציתי לראות איך תגיבי.

חביטונה אומר/ת:

תבואי לבקר.

חביטונה אומר/ת:

לפעמים.

עדן אומר/ת:

אוקיי.

עדן אומר/ת:

אני אביא המון שוקולד.

חביטונה אומר/ת:

מגניב.

עדן אומר/ת:

~שולחת עוד סרטון~

חביטונה אומר/ת:

דייי

עדן אומר/ת:

אבל זה מגניב.

חביטונה אומר/ת:

גם אני מגניב!!!

חביטונה אומר/ת:

כולם מגניב.

חביטונה אומר/ת:

מגניבמגניבמגניב.

חביטונה אומר/ת:

יש התקפי לב בסרטון הזה?

עדן אומר/ת:

לא.

חביטונה אומר/ת:

את בטוחה?

עדן אומר/ת:

כן.

עדן אומר/ת:

הרגע סיימתי לצפות בו,

עדן אומר/ת:

ונפשי שלווה.

חביטונה אומר/ת:

אוקיי.

נכתב על ידי חתול מעופף , 17/4/2008 14:21   בקטגוריות חתולים, מחלות, פסיכופטיות, שחייה צורנית, שחרור קיטור, אופטימי  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של חתול מעופף ב-21/4/2008 13:25
 



אז מה, עכשיו נשים לא יכולות גם לאנוס?


ובכן, האלימות מתגברת.

נניח שכן.

 

כל הפוסטים שקראתי בנושא סבבו בערך סביב אותו בור.

אוי לא, האלימות מתגברת. מסכנים הילדים, מסכנות הנשים. מה נעשה בשארית חיינו?!

כולכם פונים לבלוגרים בתקווה שהם מה? יצילו את העולם?

 

לא יודעת מה איתכם, ואני לא אומר שהלב שלי לא מתכווץ כשאני רואה את הסיפורים האלה, אבל זה נראה כאילו אנשים באמת מאמינים שפתאום האלימות מתגברת.

כשזה ברור למדי שזה לא קרה לפתע פתאום, ומה שסה"כ קרה עכשיו הוא התגברות של תלונות (שזה דבר טוב, אגב).

אל תגידו לי שמפתיע אתכם שיש אלימות ברחוב.

אני רוצה לראות כאן אחד, לפחות אחד, שבחיים לא שמע על מקרה דקירה בביה"ס שלו, בשכונה שלו, בקרב אנשים שהוא מכיר.

אם ישנו לפחות אחד כזה - מזלו התמזל להפליא.

כי אני כבר מזמן חוששת מלעצבן איזה ערס מתלהב, שאולי במקרה יש לו סכין בתיק. מפחיד.

 

בעצם, התכנסתי כאן היום לא בשביל לדבר על זה, אלא על משהו קצת יותר ממוקד בנושא ה"אלימות" העצום הזה.

במקרה שמעתי אתמול בחדשות, שלא ניתן להאשים נשים באונס.

ז"א, האם יש משהו יותר שובניסטי מזה?!

עכשיו אתם בטוחים שאישה לא יכולה גם לאנוס? לא יכולה להיות אלימה? אכזרית?

וואו, תודה באמת.

לדעתי, בכל אופן, זה דבר פוגע.

וחשבתי שהפמיניסטיות הלא מעודכנות שבינינו ירצו לדעת.

 

אז מה אתם אומרים?

 


פינת סגידה

 

למירה -

וודים חותכת וורידים!

נכתב על ידי חתול מעופף , 14/4/2008 07:55   בקטגוריות אקטואליה, שחרור קיטור, ביקורת  
22 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של חתול מעופף ב-23/4/2008 22:53
 



מחנה אימונים שישי-שבת. אני לא ממורמרת!


בוקר טוב.

 

אני רואה שאף אחד אחד לא קרא את הפוסט הקודם והוואנאבי דכאוני שלי (עדנס, את לא נחשבת).

לכן אחזור למענכם על מאורעות הפוסט הקודם: בלהבלהבלהבלה.

זה באמת לא היה משהו מעניין, וברור לי שלאף אחד לא באמת היה מה להגיב על זה, כך שזה בסדר.

אני לא כועסת עליכם בכלל, אני לא מאוכזבת, אני לא ציפיתי לשום דבר אחר.

 

חזרתי אתמול בערב ממחנה אימונים בווינגייט של שישי-שבת (אם הייתם קוראים את הפוסט הקודם.. אוחל עזאזל עם זה).

הייתי מתה שם, מתתי כשחזרתי הבייתה, ואני מתה גם עכשיו.

 

לנה הוואנוצ'יאה קקשקה לא נותנת לנו חופש אפילו היום. שתלך לקפוץ ממקפצה.

 

ויש לי היום יום מרוכז במדעים. משמע - 6 שעות עם אביב אביביתושקה הגמד גינה. אני כ"כ עומדת להתאבד באמצע!

אה לא, אני לא יכולה, כי בשעה האחרונה יש לי גם מבחן במדעים! כייף חיים!

 

ואז יש לי מייד אחרי זה גיטרה (שכבר אבד לי כל החשק ללכת לשיעורים, אבל מילא), ואז אימון.

אולי ציינתי כבר בפוסט הקודם (...) שיש לי ביום רביעי הקרוב מבחן בבר-אילן. שאני באמת צריכה להתכונן אליו, כי זה קצת יותר רציני ממבחנים של בי"ס. וטוב שגם יש לי הרבה זמן פנוי כדי להתקדם, מזל.

 


 

בטח תשימו לב בקרוב שהשעה אינה שגרתית במיוחד. למרות שבשבילי היא כבר שגרתית לחלוטין. אפילו בשביל עדכונים.

 

אז במקום לישון קצת (מה שלא קרה הרבה ביומיים האחרונים) זה מה שאני עושה.

אני צריכה להתבייש בעצמי. בושי, טל, בושי.

 


 

שבוע רע, שתהיו רעבים ועייפים ויכאב לכם הטמטום.

אני בכלל בכלל לא ממורמרת.

 

נכתב על ידי חתול מעופף , 6/4/2008 06:51   בקטגוריות מחנה אימונים, מתמטיקה, שחייה צורנית, אופטימי, שחרור קיטור  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של חתול מעופף ב-9/4/2008 19:51
 



תיאור עצמי, מתמטיקה, שחייה צורנית וגלישה לנושאים שאינם קשורים בעליל.


אזהרה, פוסט זה ארוך וסובב סביב זנבו. אין בו שום פואנטה, מלבד קשקושים שלא באמת מעניינים אף אחד.

הדבר הטוב הוא, שלא יהיה אחריו פוסט במשך די הרבה זמן, ככה שאם אתם ממש רוצים לקרוא אותו אבל אין לכם כוח, תחלקו אותו לכמה פסקאות ותקראו אחת בשבוע. זה יכול להיות דווקא נחמד.


 

כבר הרבה זמן שלא כתבתי פוסט רציני, או משהו בכלל.

כבר הרבה זמן שגרמתי לבלוג הזה להראות יותר ויותר כמו בדיחה אחת גדולה, ולא מצחיקה.

 

אני יודעת שלפעמים אני מנסה יותר מדי, ואני כ"כ משתדלת לכתוב משהו שנון ומגניב ומצחיק, שזה יוצא פתטי.

אני מודעת לזה, באמת.

והייתי רוצה לכתוב שפעם הייתי כותבת קליל וקיבלתי הרבה יותר פידבקים חיוביים, אבל זה לא יהיה נכון.

כי פעם הייתי כותבת שטויות (תאמינו או לא, יש דבר שנקרא יותר "שטויות" ממה שראיתם כאן בזמן האחרון).

אני פשוט מחזיקה את עצמי בכל הכוח, כדי לא להפוך למשהו שאני יכולה לזרום אליו כ"כ בקלות, אבל אני לא רוצה להיות.

כל הרשימות שלי, וכל מה שאי פעם כתבתי שאני אוהבת או התלהבתי ממנו, מאחורי כל זה יש מחשבות מאוד מחוכמות ומחושבות.

כל מה שאני כותבת מגיע במטרה מסוימת, למצוא חן בעיניי אנשים מאוד מסוימים, להציג את עצמי בתור מישהו או משהו שאולי אני לא.

כי בכנות, אם כל הכבוד ל"אני שונאת שמושכיםםםם אותיותתת", ובאמת שיש לזה המון כבוד וכלפי חוץ אני לא סובלת את זה, וזה מעצבן אותי וכו'.

אולי זו רק אני, אבל עמוק בתוכי גם אני נהנית לפעמים לכתוב "היוששש", אולי כדי לצחוק על אלה שמשתמשים בזה ברצינות, ואולי כי פשוט מסתתרת בתוכי פקאצה קטנה שרק מחכה לפרוץ החוצה.

והאמת היא, שאני מועכת אותה ודורכת עליה וחונקת אותה ומשקה אותה בחלב מקולקל (אזעקת בדיחה, אזעקת בדיחה. כולם לצחוק: חהחה.מצחיקמצחיק.), ולא נותנת לה להתבטא ולצאת החוצה ולהתחבר עם פקאצות נוספות ולהקים כת ולהשתלט על העולם. 

אני שונאת את זה.

אני משערת, ואולי יודעת, שאני לא באמת כזאת. אני לא מסוגלת להיות כזאת, כי אני יודעת שיש בי יותר מזה.

שיש בי עומק ותוכן, ולא סתם קשקושים חסרי טעם (עד כמה שזה נראה בלתי אפשרי).

וכן, לפעמים אני חושבת שאני בוגרת. בעיקר ליד אנשים מסוימים שמוכיחים לי כל פעם מחדש למה ממוצע הבגרויות בארץ נראה ככה.

ולפעמים, אבל רק לפעמים, אני נהנית מהצווחניות והטירוף, מההתנהגות הפקאצית והשטותניקית הזאת. כי אולי אתם סולדים מזה כמו מאנשים טיפשים, אבל זה לא נכון. העובדה שזה מבוסס על הנאה וחוסר איפוק מוחלט, לא הופכת את זה ל"איכס פקאצה". טוב, אולי כן. אבל לא כשאני עושה את זה.

 

מה שדפוק בבלוגים, במיוחד בכזה נטוש כמו שלי, הוא שאני מרגישה שאני פשוט מדברת אל עצמי.

וזה עצוב. זה כ"כ עצוב.

זה גורם לי להרגיש אפילו יותר פסיכית ממה שאני באמת.

זה גורם לי לדבר אל עצמי גם מחוץ לדקות הכתיבה בבלוג. זה גורם לי לתכנן דברים בקול רם.

וזה באמת עצוב. לא שמה שאמרתי קודם לא עצוב מספיק, אבל, פשוט ככה.

 


 

ועכשיו, נעבור לכמה דברים קצת פחות מעניינים (תתפלאו, אבל יש דברים אפילו פחות מעניינים מהקטע הנ"ל).

חיי מבוססים כרגע בעיקר על כאבי ראש וקוטריות וניחום עצמי לא מוצלח.

בעצם, תכננתי להגדיש את הפוסט הזה למחשבותיי ותהיותיי לגבי השחייה הצורנית שמהווה חלק גדול מדי מהחיים שלי, ולזה שלמשל, ככה, בדרך אגב, יש לי מחר תחרות שאני בכלל לא רוצה להשתתף בה.

 

שבוע הבא, אאלץ לעשות מבחן בבר-אילן.

אני קצת מצטערת שלא אני זו ששברתי את האצבע במשחק כדורסל. אולי זה לפחות היה נותן לי פתור מכתיבה ואימונים.

קצת קשה למוח שלי לקלוט את כל החומר הזה.

ז"א, הוא כבר קלט אותו, אבל הוא נוטה לשכוח.

ראיתי תוכנית בערוץ 8, שטוענת שזה בריא לשכוח. כן כן, אם לא היינו שוכחים לא היינו יכולים לקלוט מידע חדש, ואז המוח שלנו היה מתפוצץ ומשמיע קולות כמו האבץ הברומי שהמורה שלי למדעים שרפה במעבדה בשיעור האחרון.

אני לא מבינה בכלל, מה גיל (שם בדוי ובכלל לא משתמע מהמציאות) רוצה מאיתנו. למדנו חומר לפני שלושה או ארבעה שבועות, ולא חזרנו עליו מאז. וכל פעם לומדים חומר חדש, בנושאים שונים שלא מבוססים אפילו על החומר הקודם.

יוצא שאני צריכה ללמוד כחמישה נושאים, שאין ביניהם שום קשר, בשביל כל אחד צריך לזכור כארבע-עשר-מיליון חוקים, בגיאומטריה גם שלושים-ושבעה-אלף משפטים, באנליטית תשע-מאות-אלף נוסחאות, והכי גרוע - אי-שוויונים לוגריתמיים-מעריכיים. אני יודעת את זה, באמת שכן, אבל יש כ"כ הרבה דברים לזכור, שכל מה שאני יודעת, ואני יודעת הרבה, נוזל אט-אט מהמוח שלי בתור יוד במצב צבירה גז. 

רק קבוצת ההצבה תופסת חצי מהתרגיל.

לבסיס של הלוג - יש קבוצת הצבה אחת, גדול מאפס ושונה מאחד.

לחזקה של הלוג יש עוד קבוצת הצבה. וגם לזה יש שני מקרים שונים.

אחר כך, מתחילים את התרגיל. אוקיי.

במקרה הטוב, יש שני מקרים (במקרה הרע, ארבעה). אוקיי.

אם הבסיס של הלוג גדול מאחד, והחזקה של הלוג בצד אחד גדולה מהחזקה של הלוג שבצד השני (מערכת וגם), פותרים את זה.

אם לא, עדיין פותרים את זה.

אם הבסיס של הלוג בין אפס לאחד, והחזקה של הלוג בצד אחד קטנה מהחזקה של הלוג שבצד השני (שוב, מערכת וגם) פותרים את זה.

ואז, למרבה שמחתנו, מחברים את ארבעת התשובות (שתי תשובות אפשריות בכל מקרה).

משרטטים הכל בפרבולה יפה או נחש, ואז מגבילים גם את קבוצת ההצבה.

לתשובה המתקבלת (שכוללת בדרך כלל שתי מערכות וגם ומערכת או אחת) יש לסגוד במשך שעות ארוכות ולהתפלל שגם בני גורן חשב ככה.

 

סליחה. אני מקווה שלפחות למדתם משהו. למדתם? שתדעו שאני יכולה להיות מורה מצוינת, באמת.

יש לי גם המון סבלנות לכל העולם. אני בכלל לא שונאת להסביר לאנשים טיפשים דברים שהם לא מבינים, בכלל לא.

 


 

אני לא מאמינה עד כמה רכרוכית אני יכולה להיות. הייתי אומרת אפילו חסרת עמוד שידרה, אבל לצערי בעמוד השדרה שלי אני יכולה לחוש היטב, ואין בי כל כוונה להכחיש את קיומו.

החיים שלי סובבים סביב השחייה הצורנית. וחשבתי שאחרי שפרשתי אין אמיצה ממני.

ואיך חזרתי לשם על ארבע, אחרי שנשבעתי לעצמי (ולקוראיי הבלוג הנאמנים שלי) שעם השחייה גמרתי ולתמיד.

בתוכי כבר אז ידעתי שזה לא ייתכן. אני? בלי שחייה? כמו שאמרו חכמים, "למה מה קרה?".

אז מה באמת קרה?

מה לא קרה.

הגוף שלי החל לאותת לי שעוד שנה-שנתיים ככה ואני אראה כמו חברותיי ללימודים (ואני מדגישה, ללימודים בלבד. לא לספורט, חלילה), ולשם שינוי הכוונה היא לא לשמנה-בטטה. הכוונה היא לחלשלושית.

לי אישית מאוד מפריע לשחות בקצב של דלעת מחוררת, להתעייף בשניות ולא להצליח תרגילים שבעבר עשיתי בלי למצמץ. אבל היי, זאת בטח רק אני.

 

מלבד זה, לא נתעמק אפילו בלחץ החברתי האיום והנורא שזכיתי להתפלש בו יותר מדי (למרות שלקראת אמצע השנה אפשר לומר שכבר הספיקו לשכוח אותי).

התגעגעתי לספורט עצמו, כן. קורה.

לא לספורט באופן כללי, אלא לספורט מסוים זה. ואולי לא רק בגלל היותו ספורט.

בגלל שזה פשוט דבר כ"כ קסום ששבה אותי. כן, ממש.

 

אז חזרתי.

בהתחלה היה קצת קשה פיזית, אבל הלחץ לא נראה באופק והרגשתי פשוט מעולה.

לא הספקתי להגיד "ג'ק רובינסון" (אני בחיים לא אומרת את זה), וכבר הגיעה תחרות ועוד תחרות ועוד תחרות, ואופס, אליפות הארץ. ואופס, צריך באמת להשתתף בזה.

ושוב כל הזכרונות צפים, ושוב חזרות אינסופיות, ושוב בלי משקפת ושוב צעקות ושעות על גבי שעות של דאגות ומחשבות ומה לא. מה לא? קצת אושר, רוגע, שמחה, שלווה, שלום עולמי. לא הרבה.

פתאום אני נזכרת מה היה כ"כ נורא באמת. כי עד אז פשוט לא הבנתי מה יכול להיות מושלם מזה.

 

ואז נכנס הלחץ של הנבחרת. ואני מדגישה הנבחרת. לא סתם נבחרת, נבחרת ישראל.

זה היה פשוט וואו, הגעתי לשיא. דבר לא יכול להיות טוב מזה. הצלחתי להגשים את עצמי.

בהתחלה, אחרי שעברה ההתרגשות והפחד הראשוניים, ואחרי שהתגברתי על זה שאת כל סופי השבוע אאלץ לבלות בחברת מאמנות לא חברותיות במיוחד, זה היה באמת כייף.

לראות פתאום איך מתנהגות מאמנות אחרות, שחייניות אחרות.

מה באמת הולך במקום הסודי והמסוגר הזה. תענוג פשוט.

 

ופתאום הבנתי מה באמת קורה. דברים נעשו קשים יותר, אולי אפילו קצת יותר מדי.

אימונים נעשו ממש רציניים, והמחלה שלי החליטה לפרוץ ולשגע אותי.

פספסתי כמה אימוני נבחרת (רק אימון ושני מחנות בכלל בכלל לא חשובים).

התחלתי לשנוא את זה. כן, אני נורא החלטית.

הבנתי מה באמת עומד לקרות. אני עומדת לבלות את כל החופשים שלי, בלי יוצא מן הכלל, בתוך בריכה עם מים שגורמים לעיניים לשרוף ולפריחה על הידיים. אני עומדת להתאמן עד צאת נשמתי.

לא לא לא. ממש לא.

זה לא יקרה. אני לא רוצה את זה, אני לא צריכה את זה, פשוט לא.

זה בטח בגלל שאני מפחדת.

כ"כ מתאים לי לפחד. ארבעה חודשים לפני התחרות, אני מפחדת. למה לא, בעצם? זה הרי מפחיד.

אז אזרתי קצת אומץ ו, אמרתי לה.

לאמא שלי, ז"א.

היא הייתה בטוחה שזה בגלל שאני מפחדת, ואין לזה שום קשר לשעות והחופשים וזה. היא בטח צודקת, אני סתם מחפשת תירוצים. אבל אני צריכה את התירוצים האלה כדי לא לחיות בצל הפחד הזה כל החיים. כן.

 

אמא שלי אמרה ללנה. לא ככה, כמובן, אלא בצורה יותר מעודכנת, תוך כדי הסתרת כל העובדות והפרטים הנכונים.

היא תירצה את זה מייד במחלה שלי. היא צודקת. גם אני חשבתי לעשות מזה מין הקדמה כזאת, רקע לסיפור.

אולי לנה לא הבינה את הכוונה, אולי כן. אולי היא סתם נהנית להתעלל בי.

היא עדיין רוצה שאני אעשה מחר את התחרות סינון האחרונה לנבחרת. סתם כדי שיהיה לי דירוג.

אני מכירה אותה, כדי שיום לפני הטיסה היא תוכל לחטוף אותי ולהכריח אותי להשתתף. זה מה שתמיד קורה בסוף.

 

היא אפילו הביאה אותי היום לאימון, למרות שאני לא צריכה לבוא בימי רביעי, למרות שאני מסיימת ללמוד ב-2 ונוסעת ב-3 לבר אילן. היא פשוט רעה.

היא רצתה לעשות לי אימון אישי, כייף חיים כזה.

להכין אותי לתחרות מחר. כי היא רוצה שאני אצליח, שאני אעבור, שאני אשאר בנבחרת למרות שאני כ"כ לא רוצה, ובסוף, אני בטוח אשתתף. בטוח.

 

כמו שהיה באליפות הארץ, שלא נכנסתי לחימום ולא חלמתי אפילו בסיוטים הכי גדולים שלי שזה מה שיקרה.

שפתאום, משום מקום, 5 דקות לפני תחילת התחרות היא תודיע לי שכן, אני משתתפת. למה? כי ק"ק (קקשקה) חולה. חולה עאלק. עדיף שכבר תמות (טפו טפו).

מה יש לי להצטער ולבכות על זה עכשיו? הכל כבר עבר, הכל בסדר. אבל למרות שאיכשהו הצלחתי לעשות את זה ולעבור את זה, ואיכשהו היה בסדר, למרות הכל, אני כועסת על העובדה עצמה.

שהייתה לה התעוזה להכניס אותי למים למרות שמלכתחילה לא הייתי אמורה להשתתף כי אני חולה.

 

אוח, איך אני נזכרת בהכל בדיליי כזה. אחרי כמה? חודש, חודש וחצי? משהו כזה.

כן, למוח שלי לוקח זמן לעכל דברים.


 

לילה טוב וחלומות פז. שלנה תרדוף אתכם בשנתכם ובמושבכם ובמזוזות דלתכם ונאמר אמן.

 

~ אה כן, חודש חדש. מזל טוב או משהו.~

 

נכתב על ידי חתול מעופף , 2/4/2008 22:24   בקטגוריות מחלות, מחנה אימונים, מתמטיקה, פסיכופטיות, פעם, שחייה צורנית, שחרור קיטור, פסימי  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של חתול מעופף ב-5/4/2008 14:02
 




דפים:  
7,066
הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18 , יצירתיות , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לחתול מעופף אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על חתול מעופף ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2026 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)