"היי! תסתלק מכאן, זה שטח תפוס!" ייללתי בכל גרוני אל קצה המדשאה.

שני עצמים שכיחים למדי החלו להתקרב אליי. ברחתי והתחבאתי בשיח הקרוב.

"מצטער..." שמעתי תגובה חלושה.

שלחתי מבט חטוף אל הפולש שלי, ואז הצצתי אל העצמים שזממו עליי קודם לכן. כשראיתי שאני כבר לא בראש מאוויים, רצתי בכל כוחותיי לעברו, וכפי שנוכחתי לגלות הוא היה הרבה יותר קטן ממני.

אני לא נוהגת להיות רגשנית במיוחד, כי תנאי השטח לא מאפשרים לי, אבל הפעם הרשתי לעצמי לגלות רחמים.

"היי, צריך עזרה?" שאלתי בהיסוס.

גופו המצומק נרתע ממני. הוא יילל בקול כמעט בלתי נשמע.

אני מבינה רמזים. צעדתי שלושה צעדים לאחור והתיישבתי.

חיכיתי כמה שניות, אולי אפילו יותר.

"אממ, אני מהטובים, אתה יודע." הוספתי בשקט.

הוא הרים את עיניו והביט בי. כחולות בהירות, גם שלי היו כאלו פעם.

עכשיו הן כתומות זוהרות, ואני ממש לא יכולה להתלונן, אבל, המבט חסר האונים שלו, עם הכתם הלבן מסביב לעין והאף המלוכלך, היוו לו מראה ממש מסכן.

נכמר עליו ליבי.

"אז, אתה צריך עזרה?" שאלתי שוב.

פתאום היה נדמה לי שעיניו דומעות, למרות שעד כמה שידוע לי, זה לא אפשרי במיוחד מבחינה פיזיולוגית. שיהיה.

"אני אקבל את זה ככן?" המשכתי לנהל את השיחה המרתקת עם עצמי.

איכשהו, הוא חייך.

טפחתי קלות על שכמו עם כפי. או שזה היה יותר ליטוף, אני לא בטוחה.

אבל מה שזה לא היה, זה עזר. הצלחתי לחייך אותו.

התחלתי ללכת, בתקווה שהוא צמוד מאחורי. בכל מקרה עצרתי אחרי כמה צעדים והסתובבתי, רק כדי לבדוק.

הוא היה שם, אחרי.

לא בטוחה כל כך לאן, אבל עם סוג של אינטואיציה, המשכתי לצעוד.