הכי נורא, זה שאני יודעת שזה שטויות. אני יודעת שאני מבזבזת את הזמן שלי בצורה הכי לא יעילה בעולם.

אני קוראת בלוגים מפגרים לגמרי, למרות שיש לי כ"כ הרבה מה לעשות עם עצמי.

למשל, שיעורים בבר-אילן. למשל.

ובמקום להפסיק את זה, לכבות את המסך וללכת לחדר אחר (להכין שיעורים) אני פשוט כותבת על זה פוסט.

גאון או לא?

אני שומעת ברקע revolution. שיר גאוני.

נכון שלא אכפת לכם? נכון.

אני מסתכלת פתאום אחורה, על הילדות שלי (והייתה לי ילדות מדהימה), ואני חושבת, איך הזמן טס.

אמרו לי תמיד שככל שמתבגרים הזמן חולף מהר יותר ויותר. תמיד גיחחתי. הייתי בטוחה שזה הכל בראש שלהם. הזמן אז נראה לי כ"כ נצחי. יש לי את כל הזמן שבעולם לעשות מה שבא לי.

מצד שני, כמו רב הילדים, גם אני רציתי להתבגר ושהזמן כבר יעבור ואני אוכל לממש את עצמי וזה.

עד שהגעתי לאיזושהי נקודה, עוד איפושהו בילדות, שהייתה פשוט אוטופית. והכל היה כ"כ מושלם.

ובאמת שלא רציתי לגדול.

אבל גדלתי, אני זוכרת שרק חגגו לי יום הולדת 8. אני אפילו זוכרת את הנר היפה שקנו לי עם -8-.

עברו מאז כמעט 6 שנים. איך הזמן הזה הספיק לחלוף? רק לפני רגע סיימתי יסודי. היום האחרון, אני זוכרת אותו כאילו הוא היה אתמול.

ופתאום, אני באמצע ח'.

אני מנסה לחשוב מה עשיתי בזמן הזה, שגרם לו לחמוק מבין כפות ידיי המחוררות (ידיים ארורות).

וכל מה שעולה לי זה כלום. כלום, ושחייה צורנית.

ובסוף, את כל האירועים הגדולים, את הדברים המשמעותיים, ה"חשובים", אני זוכרת רק בתיאוריה.

אני זוכרת שאז היה ככה וככה, אבל אני לא יכולה לדמיין את זה שוב, הכל כאילו נמחק.

ורק הדברים הקטנים, ה"חסרי משמעות", הטיפשיים האלה, שאף אחד לא באמת זוכר, רק הם נשארים אצלי במודע, ולא זוחלים אל מעמקי המוח.

כשהייתי בת 3, חגגו לי בגן יום הולדת. אני לא זוכרת את המסיבה עצמה, לא את הילדים, לא את המשפחה - כלום.

הדבר היחיד שאני זוכרת הוא עניין קטן של מאחורי הקלעים.

אבא שלי היה צריך להביא פיתות עם שוקולד לילדים. אבל אבא שלי רצה להיות נורא מתוחכם, והביא פיתות עם ממרח תמרים XD. ואז הגננת אמרה לו שילדים לא אוכלים ממרח תמרים (דהה!) והוא צריך להביא שוקולד.

וכל מה שאני זוכרת זה שישבתי שם, על אמא שלי, אבא עומד מולי, ושמעתי את הגננת אומרת לו את זה.

זה אבסורדי לחלוטין.

ועכשיו, די לטבוע ברחמים עצמיים ולא עצמיים, ובקדרה (חשבתי על המילה קודר, ואז חשבתי קדרה, ואז הבנתי שקדרה זה גם הדבר של המכשפות. נכון מגניב?) של עיניי צפרדעים ונצנצים נחמדים.

נעבור לנושא נחמד יותר. אני!

סתם נו, אני לא נחמדה. אני רעה. אני מרושעת. אני זדה (הידעתם שזד=רשע?)!

אני תוהה אם מישהו באמת קורא את כל בירבוריי. ז"א, הרבה יותר יעיל לקרוא רק את השורה האחרונה ולהגיב שזה הדבר הכי משמעותי שראית בפוסט. זה מה שאני הייתי עושה.

אני מניחה שאתם שמים לב שאין לי ממש מה לכתוב, ואני סתם מושכת מקום.

אז שתדעו שאתם נורא טועים. יש לי המון מה לכתוב. אני יכולה לכתוב על.. על.. על הנדסה גנטית! כן, זהו!

החלטתי שכשאני אהיה מהנדסת גנטית אני אייצר צפרדים כתומות וזרחניות, שלא מדברות, נושמות, אוכלות, מפרישות וכד'. אבל הן יהיו חיות!

נכון זה כזה רעיון מגניב כאילו שיואו אמגאמג?

(אני ממש מבקשת שבכל התגובות הרבות לפוסט הזה תכתבו כמה שאתם אוהבים אותי ותשלחו אותי בצער רב להכין שיעורים במתמטיקה, טוב?)

זהו. חייבים להיפרד (טוב, לא חייבים, אבל אני פשוט כ"כ שונאת אתכם שאני בורחת).

בייגל. זאת מילה ממש יפה.

בייגל בייגל בייגל בייגל בייגל בייגל בייגל (ואני נשבעת שלא עשיתי העתק-הדבק עכשיו!).

טל החמוסה.