אני מרגישה לפעמים, שפשוט.. אין לי כוח לכלום.

ומשום מה, כמו הגורל צוחק לי בפנים, זה קורה בדיוק ברגעים בהם יש לי כל כך הרבה מה לעשות.

ואני בוהה ברשימת המטלות שלי, ולא יודעת למה לפנות קודם.

ומכל הכיוונים, לכל אחד חשוב רק המקצוע שלו, ואף לא מבין תחת איזה לחץ אני נתונה.

אף אחד לא מבין, שאחד ועוד אחד ועוד אחד, הם כבר לא אחד, הם שלושה.

ואני צריכה לרצות את בית הספר, כי תעודה זה חשוב.

ואני צריכה ללמוד בבר-אילן, ולעשות שיעורים. ובגרות.

וצריך להתאמן על הגיטרה, כי למה ההורים סתם משלמים.

והכי נורא, השחייה. צריך לזכור את כל הריקודים, ולכתוב אותם וללמוד ולשנן.

ואז, אז הם עוד רוצים שאני אחייה. ושאני אהיה ילדה מאושרת מלאת חיים.

שאני אחייך ואהיה שמחה. פשוט כי ככה צריך.

ואף אחד, גאד דמאט, לא מבין, שאני לא יכולה.

שאני לא יכולה להתאמן על הגיטרה כל יום, כי יש לי בי"ס כל יום, ויש לי שחייה. ויש לי שיעורים בבר-אילן, וסתם שיעורים לעשות כל יום.

ואני לא יכולה, לסיים את כל בר-אילן ביום שבת, כדי שיהיה לי זמן במשך השבוע, כי זה פשוט המון. ולא כמו זמן, חסר לי הכוח הנפשי בשביל לעשות את זה.

מי אמר שבשביל מתמטיקה צריך רק שכל. אף אחד לא הזכיר שצריך גם 7 שעות. וצריך גם נפש בריאה וחזקה, שמסוגלת להתמודד עם כשלונות וחוסר הצלחה.

אף אחד לא אמר לי, שזה יהיה כל כך קשה, להתמודד. להתמודד עם החיים האלה.

למה אני לא יכולה להיות פשוט ילדה רגילה? למה תמיד אני נמשכת חזרה, לתוך הבור ללא מוצא. לתוך הכלום הזה, לתוך שואב החיים הזה.

למה תמיד אני נכנסת לדלתות של הפרפקציוניזם. ולמה אני אף פעם לא מצליחה לצאת מהן.

למה אני לא מסוגלת לעמוד על שלי, להיות שלמה עם עצמי וצעוק את זה בקול רם.

למה אני חייבת לרצות אחרים, לחשוב למה דברים יובילו, תמיד.

למה אני לא יכולה פשוט, לעצום את העיניים ולקפוץ מהגג הזה, יהיה אשר יהיה.

לא, אני חייבת להישאר תקועה למעלה. לחכות לכלום. לתת לחיים שלי לעבור, ואני תקועה שם.

עכשיו, עכשיו אני מבינה, מה זה עשה לי. שחייה צורנית.

חוץ מגמישות ושרירים, אין בי כלום.

אין דבר נורא יותר, באמת, מאשר לחיות ככה. לחכות שהשבוע הזה ייגמר. לחכות שהתחרות תעבור. לחכות שהשנה תסתיים כבר. לרוץ קדימה, כמה שיותר מהר, בלי לעצור אפילו לרגע, בלי להסתכל. פשוט לרוץ, לעבור את זה, ולשכוח ממה שהיה.

פשוט עצוב לי. עצוב לי שככה אני חיה. עצוב לי שאני לא יכולה להנות מעכשיו, רק כי אני יודעת שעוד שעה יהיה לי רע.

עצוב לי שאני לא יכולה להנות מהחיים שלי, ולהיתקע במחשבות קודרות על מה שיהיה. על הנורא הזה, שיהיה.

אבל הכי עצוב לי, זה שאני יודעת שזה ככה. אני מודעת לזה. אני חיה את זה. ואני פשוט לא יכולה להפסיק.

אני לא יכולה לשנות את עצמי, לא יכולה לתקן. לא יכולה להכריח את עצמי להנות מהרגע, בידיעה שהוא כבר לא ישוב.

אני מעדיפה, באופן מודע לחלוטין, פשוט לעבור את התקופה הזאת, את כולה, גם אם תכלול את כל חיי, רק כדי לא לסבול את זה.

האמת שלא תכננתי שזה יהיה פוסט עצוב כזה. אבל הנה, הוא עצוב.

כל היום אני מחייכת, ואז פתאום חושבת על יום שישי הבא. על האימון הרוצח הזה.

ואז אני בוכה. ממש בוכה. ואף אחד לא מבין, ואני לא יכולה להסביר. כי רע לי.

אני לא יודעת איך זה נשמע, ואולי יחשבו שאני ילדה קטנה שרוצה צומי, אבל זה נכון. אני באמת צריכה צומי, מה לעשות.

יגחכו עכשיו, אבל אני באמת יכולה לומר שהחיים שלי קשים. וכן, אני יודעת שזה נשמע מאוד "האהא. אני עצובה והחיים שלי קשים ואני רוצה להתאבד." וזה בדיוק מה שהייתי חושבת אם הייתי קוראת את זה מהצד.

אבל עד שלא יכנסו לנעליי, עד שלא ינסו לחיות שבוע אחד מחיי. להתמודד עם אותן מחשבות. לעולם לא ידעו איך זה.

אנשים יכולים לומר שהם מבינים אותי, אבל אני יודעת שהם לא. אני מניחה שאני לא היחידה בעולם ש"קשה" לה. ואני לא היחידה עם עומס, אבל אף אחד לא מבין את אותן תחושות מסוימות, כמו שאני לא אבין.

ואיך שרציתי לעשות פוסט נחמד כזה. ולא יצא.

הדבר היחיד שאני באמת רוצה לעשות, הוא לישון. לישון לנצח. אבל היי, אין לי זמן.

so, how does it feel, to be face less?