אבל לא על האהבה הנכזבת שלי, או על חיי הקשים, אלא דווקא.. בנושא אחר. קצת שונה, אבל חשוב לא פחות.

שאנשים מעלימים ממנו עין, לא מתייחסים ברצינות הנדרשת.

העולם אכזר, והאנשים שבו, אפילו יותר.

החיים מלאים במכשולים. וכל כך עצוב לי לחשוב, שיש עוד כל כך הרבה גורי חתולים, קטנים, חסרי ישע, זרוקים. בחוץ, ברחובות הקרים. רועדים למוות. עד מוות.

כל כך עצוב לי לחשוב, שאי אפשר להציל את כולם. ועם כל האושר שממלא אותי במחשבה שהצלתי אחד, מגיע כל הכאב במחשבה שיש עוד רבים. והכי כואב, זה לדעת, עד כמה ברי מזל החתולים שנקרו בדרכי, ועד כמה מסכנים אותם חתולים, שלא עברתי לידם ברחוב. שלא יכלו ליילל חזק מספיק כדי שאשמע. שבזמן שהם היום זרוקים על הכביש, אני, הייתי עסוקה בטיפול בחתול אחר.

ולו רק ידעתי, ידעתי שהוא שם,

מנסה ליילל אבל גרונו כואב, ועיניו נעצמות.

רגליו רועדות כבר מלכת.

וחושך בחוץ, ואין איש.

ובטנו ריקה. וכואבת.

והוא רק מוטל על החול, ושוכב.

מקווה להפסיק להרגיש.

אמא הלכה.

היא הייתה כאן עוד רגע לפני.

היא עזבה.

הבטיחה שתנסה למהר.

היא אמרה, שתביא לנו אוכל.

שלא נהיה רעבים לעולם.

היא ביקשה, שלא נזוז, שנמשיך להסתתר בקופסא.

אמא אמרה, שנהיה בשקט, וננסה שלא ליילל.

היא הבטיחה, שתחזור רק עוד רגע. היא אמרה שתנסה למהר.

והנה אני, והנה אחיי.

מחכים. כמה זמן כבר עבר?

עוד מעט חושך, ממש מאוחר.

ואמא, איננה. טרם חזרה.

הבטן כואבת, הרעב מתגבר.

בוכים אחיי אל הלילה. "הבטחת שתחזרי מהר."

מנסה להרגיע, אך בעצמי מיילל חרישות.

"היכן את, היכן את אמא?"

הבטיחה היא. ומדוע לא תחזור?

נרדמו כבר אחיי.

ואני, עדיין ער.

לא אוכל לישון. הרי היא הבטיחה למהר.

ואם משהו קרה, קרה לה, לאמא?

ואם אינה יכולה היא לזוז, להגיע?

ואם קוראת היא אלינו, ואיננו שומעים?

היכן את, היכן את אמא?

הרי הבטחת, הבטחת למהר.

כתבתי הכל לבד. מקווה שהפנמתם משהו.. לפחות קצת.

טוליס.