סולסול D:

היום ציירתי אנשים. ואתמול ציירתי את אחי היקר יונה! וייצא ממש דומה, ומאגניב!

אולי מתישהו אני אסרוק ואשים כאן (:

ובנושא אחר.

לפני יומיים, בזמן שהייתי באימון בשחייתי הצורנית, אמא שלי הגיעה לקאנטרי ובדרך פגשה בחתלתול קטנטן וחמדמד במיוחד על הכביש. הוא ממש חמוד. וחשבנו שהוא אפילו גזעי (סיבירי או משהו).

במקרה אמא של חברתי עיידנס רצתה חתלתול, אבל יש להם כלבה. מעט, איך לומר, 'משוגעת' (עדן - נו פנס, כן?). החלטנו בכל זאת לנסות ולהביא את החתלתול אליהם, כדי לראות כיצד תיקי (הכלבה) תגיב.

למרבה הפתעתנו (או שלא), היא הגיבה בכעס, זעם, קנאה ואפילו איימה לנשוך אותו O:

כאן היה לנו ברור שזה לא יסתדר, ונאלצנו להחזיר את החתול לקאנטרי. שם אספה אותו אישה אחת, שהמנקה בקאנטרי (שאמא שלי סיפרה לה על החתול) הזמינה אותה לאמץ חתול.

ואז התרחשה הפרידה הקשה מכל. והיא הייתה קשה. מאוד, מאוד קשה.

אחד הדברים הכי עצובים וכואבים זה להיפרד ממישהו אהוב. ולמרות שהכרתי אותו רק כמה שעות, הרגשתי כאילו אני מכירה אותו כל חיי.

כל כך חמוד, מקסים, רגוע. ממש חתול למופת. לא יכולתי להאמין שמישהו זרק אותו מהבית. הכיצד דבר כזה ייתכן בכלל?

אבל הוא נראה והתנהג כמו חתול ביתי. מה שהגביר את הצער. אילו נבלות מסוגלות להשליך טוהר כזה מביתם? אילו אנשים חסרי לב וחסרי שכל, המסוגלים להרים אותו ולהשאיר אותו על מפתנם?

ובכן, בנימה כואבת זו אאלץ לסיים להפעם.

בתקווה שאעדכן שוב בימים הקרובים, שלכם, טוליס.