חזרתי מהטיול, שבכלל לא היה משהו. אלא להיפך. היה ממש ממש לא משהו.

נמאסו עליי כל הילדים הרגילים האלה, כל הפרחות הסתומות האלה והחושחשים המעצבנים.

שכל כך רוצים צומי, ויעשו בשביל זה הכל.

שצועקים כל הזמן עד שאתה מרגיש שיש לך הד בראש.

שמדברים שטויות ועושים בלאגן בכל מקום.

שלא יכולים לשתוק ולהקשיב.

או סתם - לשתוק.

אני שונאת אנשים. שונאת שהם מדברים איתי, או שואלים אותי דברים.

שונאת שהם בטוחים שלא יהיה לי אכפת אם הם יתיישבו לידי.

שונאת את הביטחון שלהם לעשות לי דברים מעצבנים.

שונאת אותם. אני פשוט שונאת אנשים.

אז, עם כל הדיכדיכ שקיים בי לאחרונה (והוא קיים שם. באמת.) החלטתי לשים כמה תמונות.

אני לא אעשה את זה ארוך מדי ולא מושקע. סתם, כמה תמונות.

אני אתחיל עם תמונה שתוביל להמוני *אעאעאעא*ים. מהמחנה בסוף כיתה ו'.

נכון שאני ייצור?! זה כזה, כזה.. אעאעאע! אני נראית בכיתה ג' או משהו. אמא. S:

ורק שתראו אותי עכשיו.

טוב בעצם זה גם לא ממש עכשיו.. זה לפני איזה חצי שנה.

הנה תמונות מעכשיו-עכשיו.

רואים את ההבדל?

אני אמשיך את התמונות בעריכה עוד מעט. אבל עכשיו אני הולכת.

אז מי שמתכנן להגיב, בבקשהבבקשה שיחכה עוד שעה - ואז יגיב על הכל-הכל. טוב?

המשכתי, ושמתי את כל מה שרציתי, אז אתם מוזמנים להגיב בהמוניכם. נו!

בנאמנות (סתם, אני מפלצת בוגדנית), טוליס.