כן כן, אני יודעת שעבר המון זמן, ואם מישהו עוד היה נכנס אז הוא בטח הפסיק, אז סביר להניח שהפוסט הזה לא יהיה כזו הצלחה, אזל זה לא נורא, כי כבר לא כל כך אכפת לי..

עברו עליי המון דברים ב-9 ימים האחרונים, רובם לא היו חשובים מספיק בשביל לעשות למענם פוסט, אבל זה כן חשוב, ובגלל שכבר התחלתי פוסט, אני אכתוב בו פשוט הכל.

כמו שכבר אמרתי, חזרתי לשחייה צורנית, אני לא יודעת ממש למה, זה היה מין דחף של הרגע, מין תשוקה למשהו מוכר ואהוב. אהוב? לא כל כך בטוח.

אז כן, חזרתי להתאמן, וגיליתי שהקבוצה שלי הסתדרה טוב מאוד גם בלעדיי, ועכשיו אני סתם.. שוחה שם ליופי.

גיליתי שאף אחד, ממש אף אחד לא שם לב מה עובר עליי, ואנשים פשוט מתעלמים מזה שאני בוכה.

כבר התרגלתי לזה, זה לא פוגע בי להישאר לבכות לבד, ממש לא.

פוגע בי שהן משאירות אותי לבכות לבד. שהן לא מתייחסות אליי, שהן, הדבר המרכזי והחשוב ביותר שהיה בחיי במשך 5 השנים הקודמות, הן נוטשות אותי, שכחו ממני לגמרי.

אז נכון, אני כבר לא שוחה כל כך מהר כמו פעם, ואני לא הכי גמישה או הכי חזקה, או עם הרגליים הכי ישרות והכוח רצון הבלתי נגמר. אבל הן שוכחות ש.. עברה שנה מאז שעשיתי את כל הדברים האלה, אני שוחה איתן רק חודש, זה אפילו לא מתקרב לשיא הכושר שלי, אבל הן, פשוט גורמות לי לאבד תקווה. להרגיש הכי נחותה בעולם, הכי כלום. אולי זה נכון.. אולי אני באמת לא שווה. אולי לא הייתי צריכה לחזור, ופשוט לשכוח מהתקופה הזאת בחיים. אבל אני לא יכולה, כי אלו באמת החיים, החיים שלי.

מה שעוד יותר מעליב, שזה פשוט לא פייר. כשהייתי הכי טובה בקבוצה (ואני לא מתביישת לומר את זה ככה בגאווה, כי עכשיו אני כבר לא.) אז בחיים לא זלזלתי בחברות שלי. אני תמכתי בהן, ועשיתי כל מה שיכולתי בשביל לא להדגיש פערים. אבל עכשיו? הן עלו למעלה, ושכחו אותי כאילו כלום. הן מנצלות פשוט כל הזדמנות בשביל להזכיר לי את זה, והן פשוט לא מבינות שזה פוגע. שזה הורס אותי מבפנים.

זה מה שכל כך פחדתי ממנו, לא כמו מזה שיהיה לי קשה פיזית, אלא דווקא מהקשיים הנפשיים.

שאני לא אהיה הכי טובה, ואני ארגיש רע עם זה. אבל לא תיארתי לעצמי כמה הבנות יעזרו לזה להתגשם!

אז טוב, שפכתי את עצמי. אני עדיין עצובה, אני עדיין מעוצבנת, אני עדיין מרגישה נחותה וסתומה.

אבל אני יודעת שאני אבוא היום לאימון ואתנהג כאילו כלום לא קרה. כי אני לא יודעת לריב עם אנשים. אני לא יודעת לעמוד על שלי. אולי זו הטעות שלי, אולי זה הגורם. אבל אני לא יכולה להשתנות, בטח שלא ככה סתם.

כי אני פשוט צריכה אותן כל כך. אני חייבת לבוא ולעשות הכל בשביל להראות שכלום לא קרה. אולי באמת כלום לא קרה...

חוץ מזה, אוי דאמ, אני כבר לא זוכרת מה עוד היה, כנראה שזה לא היה חשוב מספיק, ואני די בטוחה שאף אחד לא מתאכזב שזה לא יופיע.. אז זהו.

כאן הפוסט נגמר.

שפיכת הלב ה.. שלישית(?) שלי לגבי אותו נושא ארור.. שחייה צורנית.

קנט ליב וויז איט, קנט ליב וייז אאוט איט. סו.. קן איי דיי? 

שלכם, טוליס. (כן, אני מודעת לשעה עכשיו, ושאני צריכה להתארגן לבצפר ולעשות שיעורים, אבל פשוט הייתי חייבת לכתוב את זה.. בוקר טוב?)