אני מעדכנת רק כדי לא להזניח יותר מדי...

ואני מודעת לעובדה שעכשיו 6 וחצי. וזה בסדר. חוץ מזה שהזמן הזה נועד היה לעשיית שיעורים בספרות ובערבית. אבל אני בטוחה שאני אסתדר איכשהו P:

רק רציתי לכתוב כאן, כדי למנוע ספקות ותהייות בנושא, שחזרתי לשחייה צורנית.

חזרתי, והייתי בינתיים רק ב-2 אימונים (כי היו רק 2 אימונים.. מיום ראשון האחרון) ואני מרגישה מתה-פיזית-לחלוטין. אבל נפשית... טוב לי. אני שמחה עם זה.

ת'אמת... מההתחלה, ממש כשפרשתי, הייתה לי בפנים, עמוק עמוק, את התחושה הזאת שבסוף אני אגמור שם שוב. שאני תמיד אחזור.. כי אלה החיים שלי.

קשה לי בלי זה. אני מרגישה ריקנות מדהימה.

אבל אני עדיין לא יכולה לשלא לשנוא את זה. זתומרת, זה מעוות.

כשהסכלתי על זה מבחוץ, קינאתי בכולן וכל כך רציתי לחזור. ואהבתי את זה יותר מ(כמעט) כל דבר אחר.

אבל אני עדיין זוכרת למה פרשתי, ואת כל מה שהיה לפני זה. איך שנאתי את זה. איך התפללתי להיפצע או להתאשפז בשביל לא להשתתף באימון או בתחרות. אני סתומה.. אני יודעת.

אני מקווה שהפעם זה יצליח, ואני אשתדל לא לתת את כולי, כי זה הורג אותי.

התבגרתי מאז, הבנתי כמה דברים. אני יודעת עכשיו שלא צריך לקחת הכל כל כך קשה, לא להילחץ יותר מדי, לא להשקיע הכל. אני יודעת שאני יכולה להרשות לעצמי לפספס אימון אם אני מרגישה רע, ואני יודעת שאני חייבת לעשות את זה. אני חייבת את זה לעצמי.

אויש =/ לא התכוונתי לעשות כזאת חפירה, אבל זרמתי עם זה, וכתבתי את כל מה שהיה לי לומר.

הדבר היחיד, שהכי לא מתאים עכשיו, הכי לא קשור, זה... הבצפר.

הכל הולך לי פתאום ממש טוב בחיים, ואז.. ואז צריך לקום בבוקר וללכת ללמוד.

ומילא, מילא אם היינו לומדים שם משהו, אבל אנחנו לא. אנחנו לא לומדים כלום.

אני יושבת 5 שעות ובוהה במורה/במחברת.. או סתם מקשקת על כל החוברות. לא חבל לבזבז ככה את החיים?

הו, אתמול הייתה לי שיחה עם הרכזת של המגמת מחול שלי. כי הרי אני פורשת מהמגמה... ולא אמרתי לה עדיין כי תכננתי שאמא שלי תתקשר אליה P:

אבל בגלל שלא באתי ביום ראשון, היא ראתה אותי במסדרון והתחילה לשאול אותי למה לא באתי וזה...

בסוף אמרתי לה שהחלטתי לחזור לשחייה. והיא כזה

"טוב, חבל מאוד. אני חושבת שיכולת להצליח ולהתפתח אצלנו מאוד, ואני חושבת שגם את יודעת את זה" ואני.. עושה לה פרצוף..

ואז היא "אז שיהיה לך בהצלחה." עם חיוף מאולץ, והולכת.

טוב, שיהיה. מה אכפת לי ממנה בכלל?

אני רק מקווה שהבנות מהמגמה לא יכעסו אליי.. כי אני נוטשת או משהו.

רובן בעצם לא יודעות את כל הסיפור.. שבגללו התחלתי ללכת למגמה - כי עזבתי את השחייה.

הו... יהיה טוב. אני כל כך מקווה שיהיה.

טוליס, מנסה להתחיל בכוחות מחודשים את החיים המתפוררים שלה.