614 בעצם, אבל שוש, מעגלים (:

חוזרים לבצפר.. אר.

נשארו לי עוד 7 עמודים במתמטיקה.

לא עטפתי עדיין ספרים.

ולא בחרתי מה ללבוש מחר O:

החופש הזה עבר מהר מדי.

ואני לא קולטת שהוא נגמר, ממש כמו שלא קלטתי שהוא התחיל.

שוב הכל יחזור לשגרה.

אותם ילדים. מורות. שיעורים. מבחנים.

חיים של.. רק לגמור את היום ולהגיע הביתה.

וממש בלי לשים לב, מתחיל יום נוסף, בדיוק אותו דבר.

וכך, במשך +-10 חודשים אנחנו חיים. מחכים לסופשבוע.

רק רוצים שהיום הזה יעבור.

זה מוזר, כמה שאנחנו מבזבזים את הימים שלנו. את הזמן שלנו.

מתייחסים אליו בזלזול, ולא מבינים שהוא כבר לא יחזור.

הרבה אנשים אומרים שצריך 'לחיות את הרגע', אבל בודדים אלו שבאמת מקיימים.

חלקנו אפילו בטוחים שהם חיים את הרגע, ולא מבינים עד כמה ציפייה תמידית למשהו שצריך לבוא, יכולה להרוס את זה.

מחר בצפר.

דברים מסתבכים שוב.

דאגות קטנות וחסרות משמעות.

ריבים קטנים.

שוב צריך להתמיד. להשקיע.

כבר אין לאן לדחות. הכל צריך להעישות מייד.

וזה כל כך מוזר.

כי החופש הזה עבר מהר, אבל התרגלתי אליו כאילו אני חיה בו כבר שנים.

לא מצליחה לזכור את הבצפר. לא יכולה לדמיין שוב את השגרה.

או אולי פשוט לא רוצה.

אני לא יכולה לומר שלא נמאס קצת מהחופש.

אבל אני גם לא יכולה לומר שהייתי מתנגדת לעוד איזה חודשיים של כלום.

מחר בצפר.

שוב אותם אנשים שחלמתי לחנוק.

אותן דאגות. קטנות ולא חשובות.

התמודדות יומיומית עם דברים קטנים וחסרי משמעות. עם 6 שעות של ישיבה ושתיקה.

הציפייה הזו ל-10 דקות של הפסקה.

מרחוק, כל הדברים האלו נראים כל כך טיפשיים.

אבל אנחנו חיים אותם.

ויותר מהכל, אני בטוחה, שברגע שהיום הראשון ללימודים ייגמר, אתחיל לספור את הנשאר עד החופש.

שלכם, טוליס.