בחיים לא חשבתי שאני עד כדי רדודה ושטחית, אבל כן. זה מה שאני.

ילדה משועממת בת 13, שכותבת בלוג משעמם על השיעמום.

מצאתי איזשהו שאלון, טיפשי ומטופש לחלוטין, אבל כפי שכבר הזכרתי, אני משועממת. אז כן, אני הולכת למלא אותו ולשים אותו כאן. שאלון על כמה אני שווה. כן כן, השטחיות, הטמטום שבזה, וסתם בהיותי קיימת.

כמה אני באמת שווה?.. פאק.. תהנו.

מחקתי את השאלון. תעברו ישר לפריקה..

ל http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=439977, שתדעי לך שלא לקחתי את השאלון הזה ממך. כן, הייתי בבלוג שלך, אבל לקחתי את השאלון מבלוג אחר. את יכולה לחשוב מה שבאלך, וזה לא מעניין אותי. אני לא שמה קרדיט, ומחקתי את השאלון הטיפשי הזה. זהו.

אמ, למשהו אחר..

רציתי לשתף אתכם במשהו.. שקשור ל ד.ז הארורה.

הייתי בשחייה צורנית, 5 שנים, ואז פרשתי. גם ד.ז פרשה באותה שנה.

המשכתי לשמור על קשר עם חלק מהבנות, שהיו החברות הבאמת באמת הכי טובות שלי (ראו דונדון).

הקשרים התרופפו מעט.. עם חלק מהבנות לא דיברתי במשך כל השנה האחרונה.

 ד.ז לעומת זאת, מסתבר ששמרה על קשר עם הבנות. שמרה טוב מאוד על קשר.

גם איתי היא לא שכחה לדבר לפעמים. 

לפני יומיים דיברנו. היא אמרה לי שהיא חוזרת לשחייה. אמרתי לה שאני לא, ואיחלתי לה פעילות מהנה (בציניות מובהקת). שיהיה. 

המשכנו לדבר עוד קצת, ואז.. השיחה נגמרה והמשכתי בחיי המשעממים.

היום דיברתי עם דונדון, ובדרך אגב היא אמרה לי משהו על המסיבת פיג'מות של  ד.ז.

לא התעצבנתי ככה כבר הרבה זמן.

נזכרתי שכשהייתי אצל דונדון לפני כמה ימים  ד.ז התקשרה והזמינה אותה למסיבה. משום מה עוד הייתי בטוחה שהיא התקשרה גם אליי, אבל פשוט לא הייתי בבית.

שכחתי מזה די מהר, וכשדיברתי עם  ד.ז לא הזכרתי את זה בכלל, כי לא חשבתי על זה.

פתאום הבנתי כמה היא מגעילה. היא עשתה מסיבת פיג'מות והזמינה את כל הקבוצה של השחייה, למרות שהיא כבר לא הייתה חלק ממנה.. אבל אותי - לא. 

והיא עוד דיברה איתי באותו יום.. כאילו, זה פשוט מדהים כמה שהיא בנאדם מגעיל.. וכמה לא אכפת לה..

וככה, ממש מול העיניים שלי היא עושה מסיבה ו"שוכחת" להזמין אותי.

אין לאף אחד מושג כמה נפגעתי כשדונדון אמרה לי על המסיבת פיג'מות הזאת.. אני בכיתי מול המסך. 

רציתי להרוג אותה. את הילדה ה*** הזאת. 

אני שונאת אותה. פשוט שונאת.

אני מבינה כמה החיים שלי השתנו מאז שפרשתי מהשחייה. כמה הכל נהייה הרבה יותר ריקני.

פתאום יש לי זמן פנוי, שאין לי במה למלא. אבל כשהייתי בשחייה, החיים שלי היו ריקניים, אפילו יותר. אולי לא מבחינה מוחשית, כי אז, טוב, לא היה לי זמן לנשום (תרתי משמע), אבל בפנים, הייתי חלולה תמיד.

אני לא יכולה להבחין אם טוב לי יותר.. אבל אני רואה את כל ה"חברות" האלה שלי, שמנפנפות עם השחייה הזאת ממש מול העיניים שלי.. מזכירות את זה כל הזמן, כאילו בכוונה. גורמות לי להצטער שעזבתי. גורמות לי להרגיש אשמה. גורמות לי לרצות לחזור, נגד רצוני.

גורמות לי לשנוא אותן, אחת אחת. עושות לי ספירות לריקודים ה*** שלהן.

משוויצות בשפגטים המרהיבים שלהן. בגמישות. בכמה שהן השתפרו מאז שעזבתי. בכמה שהן התקדמו. בכל הניצחונות שלהן. בכל הריבים אחת עם השנייה. הכל.

כי לי, אפשר לספר, נכון? אפשר להתגרות בי, אפשר לצחוק עליי מאחורי הגב. אפשר לגרום לי לקנא, כי, למי אכפת? במילא לא תראו אותי יותר בחיים. אין לכן מה להפסיד, נכון?

אני יודעת, ותאמינו לי שאני יודעת טוב מאוד כמה קשה לכן. אני מבינה. למרות שהשנה הזאת.. נראתה לי פתאום כל כך קלילה. כולן מנצחות פתאום. נהייתן חברות הכי טובות של הילדות הכי טיפשות שקיימות.

אני יודעת שזה קשה. אני מכירה את הלחץ. אבל אני בחיים לא הייתי עושה דבר כזה. בחיים.

בחיים לא הייתי מתקשרת לילדה שרק עזבה, כדי להגיד לה כמה טוב לי, או כמה קשה לי.

או כמה התקדמתי מאז שהיא עזבה. או לספר על הניצחונות שלי. על כל הדברים הטובים שקרו מאז שהיא עזבה.

אני מבינה את המסר שלכן. טוב לכן בלעדיי. הכל נהייה טוב אחרי שהלכתי, נכון? אתן מאושרות, אני יודעת.

אז יופי, תהיו מאושרות, תחנקו. תטבעו. תלכו לעזאזל. תיעלמו לי מהחיים. תעופו מפה כבר!!!

רק אל תערבו אותי בזה. אל תדברו על זה אחת עם השנייה כשאתן איתי. כי אתן יודעות שכואב לי, אני יודעת שאתן יודעות. שאתן רק משחקות אותה תמימות. הכל מתוך אהבה, נכון?

די. אני מוחקת את החלק הזה מהחיים שלי. אני רוצה לשכוח הכל. ולא להיזכר בזה יותר בחיים.

אני בוכה עכשיו, אבל אני יודעת שזו הפעם האחרונה שאני בוכה על זה.

אני לא רוצה לראות אתכן יותר בחיים. תיעלמו מבחינתי. לא אכפת לי יותר. אני לא אדאג ולא אחשוב על זה כל הזמן, כי נמאס לי.

נמאס לי להיות הספוג של כולם. שאנשים יבואו לבכות עליי, ואז ישכחו, וימשיכו ללכת כלא היה דבר.

זהו. מעכשיו, כל מי שיבוא לבכות עליי, שיחשוב טוב טוב מה יקרה אחר כך. אם תמשיכו ללכת, אני אבעט אתכם לים. אני אחנוק אתכם, אתלה אתכם, אשרוף אתכם, אהרוג אתכם. רק כדי שתיעלמו. כדי לשכוח הכל. למחוק אתכם.

זהו. אני כבר לא בוכה. גמרתי עם זה. הכל עבר. הכל.. נגמר.

אני שמחה. אני יודעת. ואני אמשיך לשמוח. ואמשיך לחייך, ולא אכפת לי מה יגידו או יחשבו. אני שמחה, כי טוב לי. וטוב לי שאני שמחה (:

הייתי רצה לומר על זה "היה טוב, וטוב שהיה." וכנראה שבאמת היה טוב. והעיקר, העיקר שזה היה.

תודה שקראתם עד הסוף (מי שהצליח..) ואני ממש מטערת על הפריקה.. אבל הייתי חייבת את זה.

[דונדון - כל מה שכתבתי כאן נכון. הכל. אבל זה לא לגבייך, שלא תחשבי שאני מפנה את  זה אלייך רק כי את היחידה מהשחייה שתקראי את זה.. זה פשוט כי הייתי צריכה לכתוב. הייתי חייבת. ואני אוהבת אותך. ואני תמיד אוהב (: ומה ששייך לנו, לעולם לא יקחו. 10 שנים של חברות זה הרבה, אבל זה לא מספיק (:]

יהיה טוב. באמת, יהיה טוב.

שלכם.. טוליס. 3>