שמתי את כל מה שמזכיר לי אותך, כל מה שהבאת לי, כל מה שהיה לנו במשותף, בקופסה,
יפה, לבנה עם שחור,
ופתק, ובו כל הדברים שמובילים אותי לחשוב עליך, עמוס הפתק.
וכרגע זה כמו שאת יושבת שם, בקופסה, מחכה לפרוץ החוצה ולגרום לי לבכות.
נראה כמה הקופסה הזאת חזקה.
אני צריכה לשים אותה במקום אסטרטגי,
מתחת למיטה?
מאחורי המחשב?
דיברנו היום בטלפון,
יש לך משהו שלי שאני לא מוכנה לוותר עליו,
וענית, נחנקתי, לקח לי שלושה הלו להגיד לך שזה אצלך ואני רוצה את זה בחזרה.
ואני חושבת שהפחדתי אותך עם זה שאמרתי שאת הסיבה שבגללה אני חיה.
שאני אוהבת אותך, ואת נבהלת מזה, את בנאדם של התחלות.
ובכית, ואני גם אבל החזקתי שלא תשמעי, ועדיין הקול שלי רעד.
ואמרת שתדברי איתי,
לגבי הזה שלי ושהשארתי אותך עם הרבה על מה לחשוב.
התגעגעתי אליך.
אמרתי לך הרבה ממה שהיה לי להגיד, אבל עדיין יש עוד,
זה ייגמר אי פעם מה שיהיה לי להגיד לך?