מוזר איך לפעמים החיים תופסים אותנו הכי לא מוכנים,
אחרי שכבר חשבתי שאין לי כלום,
החיים פשוט מכים בי ומביאים לי בהפוכה בעניין הזה
את, שהשתוקקתי לך, חיכיתי לך, רציתי אותך כל כך,
באה ומתוודה על זה שאת חושבת שזה יכול לעבוד בינינו.
ועל זה שאת חושבת שהייתי יכולה לגרום לך לאהוב אותי מספיק כדי להשתחרר מהאובססיה הישנה שלך,
ועל זה שאת רוצה, אבל זה לא חשוב כי אני עכשיו עם השנייה.
והרגשתי שאני אורמת את כל הדברים הנכונים,
ואת ואומרת שאת לא סומכת על עצמך לשמור עליי,
ושאת ניסית להיות טובה אליי ולהיות משהו בשבילי,
וידעתי שזה מה שאת צריכה לשמוע כשאמרתי, כל מה שאת צריכה להיות זאת את, אני אוהבת אותך ככה,
הרגשתי בדיוק איך זה נכון, ופוגע בדיוק במקומות הנכונים,
אבל מאוחר מדי,ממש מאוחר מדי.
וזאת אני, אני אוהבת עד הסוף, וכל כמה שהייתי רוצה להיות מסוגלת לאהוב אותך עכשיו, אבל אולי אני בעצם לא רוצה, כי כל כך טוב לי עם הנוכחית,
כמה לילות פיללתי שתשימי לב כמה טוב אני יכולה לעשות לך,
ידעתי שתשימי לב לכמה טוב יהיה לנו ביחד, מאוחר מדי.
וזה חבל.
יום חמישי בייבי באה, כמה התגעגעתי!