איפה האדם שאמור להרגיע?
איפה האדם שאמור לאהוב?
האדם שבא והציע-
כתף תומכת וחיבוק דוב.
איפה האנשים שאומרים שהם כאן?
כי אני לא רואה אותם, הם אינם.
מרגישה לבד,מרגישה מנותקת.
מרגישה שהושארתי מחוץ למעגל.
והחורף הגיע ועוטף,
ואיתו תחושת הבדידות מתגברת,
גורמת למחנק ולדמעות לרדת.
הדמעות מוסתרות,
על מסך הטיפות,
הטיפות שזולגות על החלון מהמרפסת.
איפה האנשים שאמורים לדאוג?
איפה האנשים שאמרו שיעזרו לי לצעוד?
בדרך הקשה,
לאורך כל הדרך.
ואני נותרתי עומדת באמצע,
בלי כוח לחזור,
ובלי לדעת לאן להתקדם.
הולכת לפי רגשות, בלי מצפן או מפה,
הולכת לבד,
אך נראה לי טועה.
צריכה להחליט מה אני עושה
ולאן אני הולכת,
אך קשה לעשות זאת
כשאני לא יודעת איפה אני עומדת.
בעיני אנשים, בעיני עצמי,
ובעיני האדם החשוב מכל, הוא.
אולי הגיע הזמן שאצעד,
אצעד קדימה, גם אם זה לבד.
אמצא את דרכי בהמשך הדרך,
אמצא את הדרך הנכונה.
וגם אם אורי ידעך,
הוא ישוב ויזרח,
במקום הנכון, עם האדם הנכון.
ואז יהיה לי טוב,
כן, אז יהיה לי טוב.
כשאוכל להרגיש שלמה עם החלטותיי,
ולא כל הזמן להתלבט ולתהות-
אם הוא עדיין רוצה אותי,
אם הן עדיין מחפשות אותי.
אולי צריך להיות לבד,
אולי צריך להתחיל ולצעוד,
אל העתיד,
גם אם הוא לא ברור.
להגיע אל האי שלי,
עם השקט של עצמי,
למקום בו ארגיש בטוחה,
למקום בו לא אצטרך להיות נבוכה.
בלי לנסות להגיד את הדברים הנכונים,
או לשמור על מילותיי,
כדי לא להכעיס בטעות.
למקום בו אהיה אני,
ואז אראה מי יבוא,
ואז אראה מי ידאג
ומי באמת פה בשבילי,
ומי האדם שאוהב אותי.
וכשאני אדע זאת,
וארגיש מוקפת בחום ואהבה,
כשתהיה לי את הכתף התומכת וההבנה,
אז אדע שהגעתי אל האור,
שהלכתי בדרך הנכונה.
עד אז רק נותר לי להתלבט,
לנסות להבין מה אני רוצה-
ממני ומהאנשים שמסביבי,
מהאדם שאמור להיות שם לצדי-
שאמור לאהוב, אהבה בלי תנאים-
רק שדבר כזה אין ,
עם אף אדם,
ואם היה,
הרגש הזה אצל אותו אחד,
כבר מזמן אבד.
זה לא על מקרה מסויים,
זה רק על ההרגשה,
הרגשה שגוברת בזמן האחרון...
וזה לא על אדם יחיד,
זה על כל מי שמסביבי...
שלא תטעו,
ושתבינו את מה שאני מנסה להגיד...
זה פשוט זרם, ,
משו שאף פעם לא קורה,
אני אף פעם לא כותבת.
ממ... זהו... נראה לי... ביי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
