| 9/2008
כנראה שעדיין יש תקווה..
זהו העתק של מכתב ששלחתי ל"חברתי לפשע".
ימים שלמים נהגנו לשבת, להחליף "מתכונים" של ארוחות דלי משמעות ועצות כיצד להקיא ולשלשל בצורה מושלמת יותר..
לא אשקר, שיחותינו לא סבבו רק סביב ההפרעה הקלה שלנו, אך בעיקר בזה..
היי אריקה.
חשוב לי שתדעי שלא "ברחתי" ממך בגללך, בגלל העצב שבך..
ממש לא.
העדפתי לנתק קשר כי אני יודעת כמה שאנחנו מזיקות אחת לשנייה.
הכל הכה בי לילה אחד.
לא הצלחתי להירדם מרוב מחשבות על כמה ששמנתי והכל.
ואז התחלתי לךחשוב על הכל. על כמה מאמץ וכוח אני משקיעה בזה,
ואז חשבתי לעצמי במה אני משקיעה כל כך הרבה מאמץ בעצם? ופתאום קלטתי שאני משקיה מאמץ בלהרוג את עצמי.
הייתי כבר במיון פעם אחת עם דופק ולחץ דם של בנאדם מת.
ועל מה?
אני לא אשקר לך.
אני עדיין רוצה להיות רזה.
ולא סתם רזה במשקל 50.
אלא הרבה פחות.
אני עדיין לוחקת משלשלים, וכן עדיין יש ימים שאני מקיאה.
אבל אני לגמרי מנסה לעשות את זה בדרך בריאה.
אני משתדלת לאכול הכי בריא שאפשר - ולא לדלג על שום ארוחה.
אני עושה ספורט כמה פעמים בשבוע.
אבל בעיקר נאי נלחמת באנה.
אין יום, שעה ושנייה שאני לא נלחמת בקול הזה שצורח בתוכי לצמצם ולצמצם ופשוט להפסיק לאכול עד שאמות מרעב.
ואז חשבתי עלייך.
חשבתי על כל השיחות שלנו.
כמה שאני יודעת שאף אחת אחרת לא מבינה אותי חוץ ממך.
ואיפשהו אני חושבת שגם אני מבינה אותך מאוד.
אחרי הכל אנחנו עוברות את אותם המחשבות אשר באות מאותו הקול..
חשבתי ונזכרתי בכל השיחות שלנו.
וכמה שבאותו לילה הייתי חולה פתאום משהו היה נראלי חולה ביותר ומסוכן ביותר בשיחות שהעברנו ימים על גבי לילות.
כאילו שתיכננו ביחד את המוות שלנו.
הייתי כל כך שמחה לראות אותך בשחף. המקום שאני מטופלת בו.
אני מטופלת אצל יהודית.
זה טיפול בעזרת אומנות. זה יכול כל כך להציל אותך.
את זקוקה לזה.
אני לא באמת חושבת שאת לא רוצה להיות אמא.
שאת מעדיפה לא ללדת ילדים כדי שחס וחלילה לא תשמיני.
אני יודעת שזו לא את אריקה, אני פשוט יודעת.
אנה השתלטה עלייך כל כך חזק.
היא חלק עצום ממך כל כך הרבה שנים ואת חייבת להילחם בה.
חשוב לי שתדעי שלא התנתקתי ממך בגללך.
זה לגמרי בגללי. ובגלל שעכשיו אני במלחמה.
במלחמה נגד אנה. ואני חייבת להתרכז רק בזה ולא לתת לשומדבר או לאף אחד להסיח את דעתי.
יש בך כל כך הרבה מעבר למחלה הזו.
ובתור ניסיון, אם תחליטי שאת באמת רוצה לגרש אותה.
שתדעי שזה לא הולך להיות קל.
אני החלטתי את זה לפני פחות מ3 חודשים
ולבינתיים נפלתי מעל ל50 פעם.
אולי
אפילו אני לא יכולה לקרוא לזה "לפול" אני לא בטוחה עד כמה בכלל טיפסתי.
אבל אני בדרך. וכל פעם שאני נופלת אני מתקרבת קצת יותר כל פעם מחדש.
חח אני כותבת לך את כל זה אחרי שלקחתי מלא משלשלים.
אבל אני עדיין יודעת שיהיה בסדר. רק בגלל העובדה שאני מסוגלת להגיד את זה.
אין לי כוח יותר להגיד לעצמי ש"אין לי כוח"
אני מוותרת לעצמי ימים שלמים אבל לא לגמרי..
אני פה בשבילך, אבל רק אם את באמת רוצה להחלים.
רק אם את באמת בוחרת לחיות.
| |
ירד לטימיון
"עבודה של שנים" כאילו נזרקה לפח היום בצהריים.
החזות החזקה, היציבה, העמידה והלא פגיעה ששיחקה בשבילי
נחשפה לה כך ביום אחד כאילו לא הייתה שם לעולם.
כל חיי התאמצתי בשביל דבר אחד:
שאף אחד לא יידע או ייראה שכואב לי,
שאני זקוקה לעזרה,
שאני פגיעה,
שעברתי כאב בחיי.
לא זכורה לי פעם שביקשתי תמיכה מחבריי,
שהודתי שכואב לי,
אפילו באזכרות של אחותי אני דואגת לחייך כל הזמן ולהיות עם משקפי שמש
רק למקרה וטיפה תחליט לנזול מעיניי.
לפני שנה, יהודית אמרה לי שאצטרך לעבור בשחף
איזשהו סוג של מבחנים פסיכולוגיים שכאלה.
הסכמתי.
ואכן אחרי כמספר חודשים בשחף נפגשתי עם אדם בשם לירן.
על לירן לא ידעתי דבר חוץ מהעובדה שהוא עוד מטפל בשחף.
אני מאמינה שגם הוא לא ידע עליי דבר מלבד העובדה שהייתי עוד מטופלת במרכז להפרעות אכילה.
נפגשנו מספר פעמים, הוא ביקש ממני לצייר מספר דברים, לנסות לזכור פריטים כאלו ואחרים ועוד..
בסוף המפגשים לירן אמר לי שלוקח בערך חודשיים עד שמקבלים את התוצאות אז יש זמן לחכות..
אני כבר הספקתי לשכוח מהמבחנים הללו, לא ייחסתי להם חשיבות רבה מדי..
עברו להם החודשים ואני הייתי כבר "בתהליך השיקום שלי".
החלטתי שאני רוצה להתגייס, עליתי מעט במשקל ובאמת שאנה די התרחקה מראשי.
וכך שכחתי מן המבחנים שעשיתי אצל לירן ובטח שמתוצאות המבחן.
עם הגיוס "השתחררתי" משחף,
וכמובן לפני כחודש חזרתי בחזרה לשחף אחרי שנה של פרידה.
ומשהו בי לפתע נזכר במבחנים שביצעתי לפני יותר משנה ולפתע מאוד התעניין והסתקרן בתוצואותיו.
ביקשתי מיהודית להיפגש עם לירן, "אני רוצה לשמוע ולדעת מה המבחנים האלה באמת מראים"!
וכך היה,
היום, בשעה 11:20, נפגשתי עם לירן בחדרו.
חדרו מאיים יותר משל יהודית, אינו מזמין במיוחד.
מעט קטן, מסודר ונקי, בפינה יש כסא יחיד למטפל וספה שלמה למטופלת (מה זה אמור לרמוז? מה אני אמורה להבין מזה?!)
יש שולחן קטן בנינו ועליו ממחטות, כאילו מרמז לך "את הולכת לסבול כאן ותזדקקי לממחטות הללו.."
לירן התיישב על כורסאת היחיד שלו, ואני, ניסיתי למלא את הספה הגדולה שלי בעזרת רגליי..
תחילה לירן סיפר לי כי מהתוצאות מתגלה כי אני בחורה "אינטלגנטית, מעל הממוצע" ואני חושבת שזה הדבר היחידי שאני זוכרת מהחלק הראשון (אולי כי שמחתי לשמוע את זה בעיקר..)
ואז הגענו לחלק השני..
עם כל שורה ושורה שלירן הקריא הרגשתי דקירה בליבי..
התחלתי לשחק עם השרשרת, כאילו מנסה להתחבא מאחורייה,
להתסכל על הקירות כדי להימנע מכל יצירת קשר עין איתו,
ולאט לאט כבר הפסקתי להקשיב..
מוחי ונפשי לא יכלו לעכל את משמע אוזניי.
לירן לא חידש לי דבר,
כל שנותיי ידעתי כי אני חיה בשביל לשרוד את היום למחרת מבלי להתפרק.
כי אני מצליחה להדחיק את הכאב שבליבי כל כך חזק עד כמעט כדי שכחה,
ואז יום אחד הוא מתפרץ, אני מתמוטטת בצורה קיצונית, ממלאה מצברים ולמחרת זהו יום חדש כאילו לא התרחש דבר אמש.
כך חייתי במשך כל חיי.
לירן ממשיך, ומספר כי אני כל כך משתדלת להציג חזות עמידה וחזקה,
חזות שאינה פגועה אך בפנים ישנם טראומות שאכן גרמו לי להיות לאדם פגיע.
אני מסכלת על לירן ומשהו בי בוער, כמעט רוצה לצרוח עליו להפסיק!!
הוא אינו יודע עליי דבר, בכל אופן הוא לא ידע עליי דבר עד היום.
ולפתע הוא קורא אותי כמו ספר פתוח שעומד לרכישה פומבית.
אז על מה כל העבודה הקשה? כל החזות החזקה הזו שהעמדתי?
לקראת סוף הפגישה שאלתי את לירן האם ניתן לראות עליי כי אני בעצם פגיעה ומה שאני מציגה זוהי בסה"כ חזות מזוייפת?
לירן אמר שללא המבחנים שביצענו הוא לא היה יודע זאת, שהוא אינו "טלפת"..
ואז אומר "אורית משו בך רצה שאני אדע את כל זה, העובדה ששיתפת פעולה וביצעת את שנאמר לך פתח לי דרך ללמוד עלייך זאת.."
באותו השנייה כבר רציתי לקפוץ עליו ולחנוק אותו..
למה שארצה שאדם כלשהו יידע זאת עליי? על אחת כמה וכמה אדם זר?!?
אני בסה"כ שיתפתי פעולה עם המבחנים שלך!
אם הייתי רוצה שאדם כלשהו יידע עליי שאני כה פגיעה ושבורה מבפנים לא הייתי מתאמצת כל כך חזק להעמיד פנים שאני חזקה ובריאה נפשית.
הרגשתי שב40 ד' של שיחה חדרו לליבי והציתו אותו באש - מבפנים.
מעניין איזו תופעת לוואי תהיה לבחורה עם הפרעת אכילה אחרי דבר שכזה..
בהצלחה
| |
תגידי לו
"תגידי לו שזה נגמר,
תגידי לו שאת עוזבת.
תאמרי לו שהלב אמר,
שכבר הגיע השלכת.
למרות שהוא אוהב אותך,
תגידי לו שלא יבטח.
את לא עוזבת בגללו,
זה בגללך, תגידי לו.
תגידי לו שבלילות,
יותר מדי את לא נרדמת.
ואז במקום המציאות,
תגידי לו שאת חולמת.
ואת שוב רואה שזה לא פשוט,
להקשיב למחשבות שלך.
את אולי טועה, ואולי הוא לא יסלח
תגידי לו שלא יחשוב שאת מלאך.."
אני לא יכולה להגיד שאני זוכרת במדויק את אירועי אמש,
אבל בהחלט אני זוכרת תמונות מסוימות מאוד.
ועכשיו, בדיעבד,
אני נזכרת ומבינה מדוע עזבתי/ ברחתי לפני כ- 10 חודשים.
אתה, אלכס נוביקוב,
אתה אהבת חיי.
אהבת חיי התמימה והטהורה.
אתה הדבר הנכון בחיי.
ולפני כ-10 חודשים הגעתי למסקנה שאני לא מוכנה יותר
שאהבתי, אהובי שלי ייראה אותי במצב כזה.
ייראה אותי בשפל המדרגה.
לך תירצתי "אני לא מרגישה כמו פעם.."
בהתחלה סירבת להאמין, אך לבסוף נכנעת ושחררת את ידי.
יכול להיות שאולי משו ברגש שלי השתנה בתקופתו,
אחרי הכל אנה השתלטה על גופי, מוחי ונשמתי שכמעט ולא השאירה מקום לאף אחד,
ואחד אחרי השני היא פשוט גרמה לי לשחרר את כולם מסביבי.
וכך היה,
דרכנו נפרדו.
דרכם של זוג אוהבים כפי שלא נראו זמן רב, לפחות באזורנו.
אך לא באמת נותקנו.
במשך 10 חודשים לא ויתרת,
ואני ניסיתי, תאמין לי שניסיתי לוותר.
אם זה לצאת כל סופ"ש ולהכיר אנשים חדשים,
אם זה לא לענות לך לטלפונים,
אם זה להעיף אותך מביתי בשעות הלילה המאוחרות,
ואם זה לבכות כל לילה עקב חסרונך.
ולא סתם נייסתי לגרום לך לצאת מליבי ומחיי,
כפי שאמרתי,
לא הייתי מוכנה לתת לך לראות אותי כך,
לראות את מצבי הנפשי והפיזי הולך ומדרדר.
וכך היה,
ארוכים ומרובים היו הימים והלילות בהם שקעתי בדיכאונותי.
מיגעים ומיאשים היו הימים בהם הרחקתי את כולם ממני.
אומללים ומסכנים היו הימים בהם חשתי כל לבדי (וזה היה רק באשמתי).
אחרי כ-10 חודשים נפגשנו,
ולפתע מזה כל כך הרבה זמן הרגשתי את ליבי מתמלא ברגש מסויים.
תחילה נבהלתי, אנה הרגילה אותי לתחושת ריקנות.
אך החיבוק האוהב והתומך שלך מילא בי חום ואהבה כפי שלא חשתי זמן כה רב.
ביקשתי ממך לחזור אליי.
הסכמת.
אך הרגשתי כי מחובתי לעדכן וליידע אותך במצבי:
"אני לא במצב טוב,
אפשר אפילו להגיד שאני במצב הכי רע בו הייתי מאז ומתמיד.
אני לא אותה אורית אותה הכרת ובה התאהבת לפני 4 שנים.
אני אורית אחרת, אורית שאני עצמי שונאת,
קיוויתי שאצליח להחזיר במהרה את אורית הישנה לחיי אך ראיתי כי נכשלתי ומצפה לי עוד דרך ארוכה
אשר אינני מסוגלת לעבור יותר לבד.
זוהי בחירתך,
תחשוב על זה טוב,
תחשוב האם באמת תוכל להתמודד עם זה.."
בלי להתלבט ובלי לחשוב אמרת:
"כן. אני אוכל.
אני רוצה להיות איתך, לתמוך בך,
אני יודע שהשתנית אבל ביחד הכל יסתדר.."
תמיד ידעתי שאין אהבה יותר חזקה מאהבתנו.
אהבה שבאמת עוברת ומנצחת כל כך הרבה מכשולים.
אך אמש הזכיר לי כל כך חזק מדוע רציתי להיות הרחק ממך,
מדוע לא רציתי שתראה אותי ותהיה בסביבתי.
הכל התחיל בניסיון להתמודד להיות לבד.
"אורית את עוד מעט בת 20, תתמודדי עם עצמך, ועם בעיותייך
ותנסי להישאר כבר לבד בבית.."
תוך 20 שניות פלשבקים הציפו את מוחי,
גופי החל לרעוד וידעתי שלא אשרוד יותר מדקה לבד.
ביקשתי ממך לחזור.
הפלאשבקים הלכו ונהיו מפוקסים יותר, ממוקדים יותר ומכאיבים יותר.
בשלב זה אני זוכרת את עצמי רועדת במיטה ומתקשה לנשום.
אינני זוכרת אם דיברנו או אפילו אם היית לידי,
אני רק זוכרת אותי שוכבת אח"כ על הרצפה במקלחת,
לא מסוגלת שמישו או משו יגע בי.
אם רופאים היו רואים אותי כך, מזמן כבר לא הייתי יושבת בחדרי,
אלא במחלקה פסיכאטרית סגורה.
ראשי החל לכאוב כל כך חזק.
נתת לי אדוויל ולאחר מכן נרדמתי.
בלילה חלמתי שאתה נפרד ממני והולך אל חברתי.
ומנסה לתרץ ששיקרתי לך..
בבוקר התעוררתי וחיבקתי אותך כל כך חזק.
ידעתי שהפחדתי אותך אתמול.
אני זוכרת שבכית, לא ידעת מה לעשות.
סאש,
זהו מצבי,
הוא אינו בשמיים כרגע, אפילו לא קרוב לאדמה..
יש לי כל כך הרבה דברים לעבוד עליהם.
אני רק מקווה שעד אז לא הרחיק אותך ואפחיד אותך
עד שבשלב מסוים פשוט תקום ותגיד "אני לא מסוגל להתמודד עם כל זה יותר.."
כשזה ייקרה לא יהיה לי בשביל מה להילחם יותר.
אני אוהבת אותך, יותר ממה שאוכל לתאר אי פעם.
אני מצטערת,
מצטערת על מצבי הבריאותי ובעיקר על מצבי הנפשי.
אבל אני מנסה.
אני גם מנסה שלילות כמו אמש לא יחזרו על עצמם פעמים כה רבות.
סליחה,
אורית.
je t'aim beaucuop mon amor sheri
| |
| כינוי:
בת: 37
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
