התקופה החדשה
את הכי חזקה כשאת רעבה.. |
| 9/2008
ירד לטימיון
"עבודה של שנים" כאילו נזרקה לפח היום בצהריים.
החזות החזקה, היציבה, העמידה והלא פגיעה ששיחקה בשבילי
נחשפה לה כך ביום אחד כאילו לא הייתה שם לעולם.
כל חיי התאמצתי בשביל דבר אחד:
שאף אחד לא יידע או ייראה שכואב לי,
שאני זקוקה לעזרה,
שאני פגיעה,
שעברתי כאב בחיי.
לא זכורה לי פעם שביקשתי תמיכה מחבריי,
שהודתי שכואב לי,
אפילו באזכרות של אחותי אני דואגת לחייך כל הזמן ולהיות עם משקפי שמש
רק למקרה וטיפה תחליט לנזול מעיניי.
לפני שנה, יהודית אמרה לי שאצטרך לעבור בשחף
איזשהו סוג של מבחנים פסיכולוגיים שכאלה.
הסכמתי.
ואכן אחרי כמספר חודשים בשחף נפגשתי עם אדם בשם לירן.
על לירן לא ידעתי דבר חוץ מהעובדה שהוא עוד מטפל בשחף.
אני מאמינה שגם הוא לא ידע עליי דבר מלבד העובדה שהייתי עוד מטופלת במרכז להפרעות אכילה.
נפגשנו מספר פעמים, הוא ביקש ממני לצייר מספר דברים, לנסות לזכור פריטים כאלו ואחרים ועוד..
בסוף המפגשים לירן אמר לי שלוקח בערך חודשיים עד שמקבלים את התוצאות אז יש זמן לחכות..
אני כבר הספקתי לשכוח מהמבחנים הללו, לא ייחסתי להם חשיבות רבה מדי..
עברו להם החודשים ואני הייתי כבר "בתהליך השיקום שלי".
החלטתי שאני רוצה להתגייס, עליתי מעט במשקל ובאמת שאנה די התרחקה מראשי.
וכך שכחתי מן המבחנים שעשיתי אצל לירן ובטח שמתוצאות המבחן.
עם הגיוס "השתחררתי" משחף,
וכמובן לפני כחודש חזרתי בחזרה לשחף אחרי שנה של פרידה.
ומשהו בי לפתע נזכר במבחנים שביצעתי לפני יותר משנה ולפתע מאוד התעניין והסתקרן בתוצואותיו.
ביקשתי מיהודית להיפגש עם לירן, "אני רוצה לשמוע ולדעת מה המבחנים האלה באמת מראים"!
וכך היה,
היום, בשעה 11:20, נפגשתי עם לירן בחדרו.
חדרו מאיים יותר משל יהודית, אינו מזמין במיוחד.
מעט קטן, מסודר ונקי, בפינה יש כסא יחיד למטפל וספה שלמה למטופלת (מה זה אמור לרמוז? מה אני אמורה להבין מזה?!)
יש שולחן קטן בנינו ועליו ממחטות, כאילו מרמז לך "את הולכת לסבול כאן ותזדקקי לממחטות הללו.."
לירן התיישב על כורסאת היחיד שלו, ואני, ניסיתי למלא את הספה הגדולה שלי בעזרת רגליי..
תחילה לירן סיפר לי כי מהתוצאות מתגלה כי אני בחורה "אינטלגנטית, מעל הממוצע" ואני חושבת שזה הדבר היחידי שאני זוכרת מהחלק הראשון (אולי כי שמחתי לשמוע את זה בעיקר..)
ואז הגענו לחלק השני..
עם כל שורה ושורה שלירן הקריא הרגשתי דקירה בליבי..
התחלתי לשחק עם השרשרת, כאילו מנסה להתחבא מאחורייה,
להתסכל על הקירות כדי להימנע מכל יצירת קשר עין איתו,
ולאט לאט כבר הפסקתי להקשיב..
מוחי ונפשי לא יכלו לעכל את משמע אוזניי.
לירן לא חידש לי דבר,
כל שנותיי ידעתי כי אני חיה בשביל לשרוד את היום למחרת מבלי להתפרק.
כי אני מצליחה להדחיק את הכאב שבליבי כל כך חזק עד כמעט כדי שכחה,
ואז יום אחד הוא מתפרץ, אני מתמוטטת בצורה קיצונית, ממלאה מצברים ולמחרת זהו יום חדש כאילו לא התרחש דבר אמש.
כך חייתי במשך כל חיי.
לירן ממשיך, ומספר כי אני כל כך משתדלת להציג חזות עמידה וחזקה,
חזות שאינה פגועה אך בפנים ישנם טראומות שאכן גרמו לי להיות לאדם פגיע.
אני מסכלת על לירן ומשהו בי בוער, כמעט רוצה לצרוח עליו להפסיק!!
הוא אינו יודע עליי דבר, בכל אופן הוא לא ידע עליי דבר עד היום.
ולפתע הוא קורא אותי כמו ספר פתוח שעומד לרכישה פומבית.
אז על מה כל העבודה הקשה? כל החזות החזקה הזו שהעמדתי?
לקראת סוף הפגישה שאלתי את לירן האם ניתן לראות עליי כי אני בעצם פגיעה ומה שאני מציגה זוהי בסה"כ חזות מזוייפת?
לירן אמר שללא המבחנים שביצענו הוא לא היה יודע זאת, שהוא אינו "טלפת"..
ואז אומר "אורית משו בך רצה שאני אדע את כל זה, העובדה ששיתפת פעולה וביצעת את שנאמר לך פתח לי דרך ללמוד עלייך זאת.."
באותו השנייה כבר רציתי לקפוץ עליו ולחנוק אותו..
למה שארצה שאדם כלשהו יידע זאת עליי? על אחת כמה וכמה אדם זר?!?
אני בסה"כ שיתפתי פעולה עם המבחנים שלך!
אם הייתי רוצה שאדם כלשהו יידע עליי שאני כה פגיעה ושבורה מבפנים לא הייתי מתאמצת כל כך חזק להעמיד פנים שאני חזקה ובריאה נפשית.
הרגשתי שב40 ד' של שיחה חדרו לליבי והציתו אותו באש - מבפנים.
מעניין איזו תופעת לוואי תהיה לבחורה עם הפרעת אכילה אחרי דבר שכזה..
בהצלחה
| |
| כינוי:
בת: 37
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
