| 9/2008
תגידי לו
"תגידי לו שזה נגמר,
תגידי לו שאת עוזבת.
תאמרי לו שהלב אמר,
שכבר הגיע השלכת.
למרות שהוא אוהב אותך,
תגידי לו שלא יבטח.
את לא עוזבת בגללו,
זה בגללך, תגידי לו.
תגידי לו שבלילות,
יותר מדי את לא נרדמת.
ואז במקום המציאות,
תגידי לו שאת חולמת.
ואת שוב רואה שזה לא פשוט,
להקשיב למחשבות שלך.
את אולי טועה, ואולי הוא לא יסלח
תגידי לו שלא יחשוב שאת מלאך.."
אני לא יכולה להגיד שאני זוכרת במדויק את אירועי אמש,
אבל בהחלט אני זוכרת תמונות מסוימות מאוד.
ועכשיו, בדיעבד,
אני נזכרת ומבינה מדוע עזבתי/ ברחתי לפני כ- 10 חודשים.
אתה, אלכס נוביקוב,
אתה אהבת חיי.
אהבת חיי התמימה והטהורה.
אתה הדבר הנכון בחיי.
ולפני כ-10 חודשים הגעתי למסקנה שאני לא מוכנה יותר
שאהבתי, אהובי שלי ייראה אותי במצב כזה.
ייראה אותי בשפל המדרגה.
לך תירצתי "אני לא מרגישה כמו פעם.."
בהתחלה סירבת להאמין, אך לבסוף נכנעת ושחררת את ידי.
יכול להיות שאולי משו ברגש שלי השתנה בתקופתו,
אחרי הכל אנה השתלטה על גופי, מוחי ונשמתי שכמעט ולא השאירה מקום לאף אחד,
ואחד אחרי השני היא פשוט גרמה לי לשחרר את כולם מסביבי.
וכך היה,
דרכנו נפרדו.
דרכם של זוג אוהבים כפי שלא נראו זמן רב, לפחות באזורנו.
אך לא באמת נותקנו.
במשך 10 חודשים לא ויתרת,
ואני ניסיתי, תאמין לי שניסיתי לוותר.
אם זה לצאת כל סופ"ש ולהכיר אנשים חדשים,
אם זה לא לענות לך לטלפונים,
אם זה להעיף אותך מביתי בשעות הלילה המאוחרות,
ואם זה לבכות כל לילה עקב חסרונך.
ולא סתם נייסתי לגרום לך לצאת מליבי ומחיי,
כפי שאמרתי,
לא הייתי מוכנה לתת לך לראות אותי כך,
לראות את מצבי הנפשי והפיזי הולך ומדרדר.
וכך היה,
ארוכים ומרובים היו הימים והלילות בהם שקעתי בדיכאונותי.
מיגעים ומיאשים היו הימים בהם הרחקתי את כולם ממני.
אומללים ומסכנים היו הימים בהם חשתי כל לבדי (וזה היה רק באשמתי).
אחרי כ-10 חודשים נפגשנו,
ולפתע מזה כל כך הרבה זמן הרגשתי את ליבי מתמלא ברגש מסויים.
תחילה נבהלתי, אנה הרגילה אותי לתחושת ריקנות.
אך החיבוק האוהב והתומך שלך מילא בי חום ואהבה כפי שלא חשתי זמן כה רב.
ביקשתי ממך לחזור אליי.
הסכמת.
אך הרגשתי כי מחובתי לעדכן וליידע אותך במצבי:
"אני לא במצב טוב,
אפשר אפילו להגיד שאני במצב הכי רע בו הייתי מאז ומתמיד.
אני לא אותה אורית אותה הכרת ובה התאהבת לפני 4 שנים.
אני אורית אחרת, אורית שאני עצמי שונאת,
קיוויתי שאצליח להחזיר במהרה את אורית הישנה לחיי אך ראיתי כי נכשלתי ומצפה לי עוד דרך ארוכה
אשר אינני מסוגלת לעבור יותר לבד.
זוהי בחירתך,
תחשוב על זה טוב,
תחשוב האם באמת תוכל להתמודד עם זה.."
בלי להתלבט ובלי לחשוב אמרת:
"כן. אני אוכל.
אני רוצה להיות איתך, לתמוך בך,
אני יודע שהשתנית אבל ביחד הכל יסתדר.."
תמיד ידעתי שאין אהבה יותר חזקה מאהבתנו.
אהבה שבאמת עוברת ומנצחת כל כך הרבה מכשולים.
אך אמש הזכיר לי כל כך חזק מדוע רציתי להיות הרחק ממך,
מדוע לא רציתי שתראה אותי ותהיה בסביבתי.
הכל התחיל בניסיון להתמודד להיות לבד.
"אורית את עוד מעט בת 20, תתמודדי עם עצמך, ועם בעיותייך
ותנסי להישאר כבר לבד בבית.."
תוך 20 שניות פלשבקים הציפו את מוחי,
גופי החל לרעוד וידעתי שלא אשרוד יותר מדקה לבד.
ביקשתי ממך לחזור.
הפלאשבקים הלכו ונהיו מפוקסים יותר, ממוקדים יותר ומכאיבים יותר.
בשלב זה אני זוכרת את עצמי רועדת במיטה ומתקשה לנשום.
אינני זוכרת אם דיברנו או אפילו אם היית לידי,
אני רק זוכרת אותי שוכבת אח"כ על הרצפה במקלחת,
לא מסוגלת שמישו או משו יגע בי.
אם רופאים היו רואים אותי כך, מזמן כבר לא הייתי יושבת בחדרי,
אלא במחלקה פסיכאטרית סגורה.
ראשי החל לכאוב כל כך חזק.
נתת לי אדוויל ולאחר מכן נרדמתי.
בלילה חלמתי שאתה נפרד ממני והולך אל חברתי.
ומנסה לתרץ ששיקרתי לך..
בבוקר התעוררתי וחיבקתי אותך כל כך חזק.
ידעתי שהפחדתי אותך אתמול.
אני זוכרת שבכית, לא ידעת מה לעשות.
סאש,
זהו מצבי,
הוא אינו בשמיים כרגע, אפילו לא קרוב לאדמה..
יש לי כל כך הרבה דברים לעבוד עליהם.
אני רק מקווה שעד אז לא הרחיק אותך ואפחיד אותך
עד שבשלב מסוים פשוט תקום ותגיד "אני לא מסוגל להתמודד עם כל זה יותר.."
כשזה ייקרה לא יהיה לי בשביל מה להילחם יותר.
אני אוהבת אותך, יותר ממה שאוכל לתאר אי פעם.
אני מצטערת,
מצטערת על מצבי הבריאותי ובעיקר על מצבי הנפשי.
אבל אני מנסה.
אני גם מנסה שלילות כמו אמש לא יחזרו על עצמם פעמים כה רבות.
סליחה,
אורית.
je t'aim beaucuop mon amor sheri
| |
| כינוי:
בת: 37
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
