התקופה החדשה
את הכי חזקה כשאת רעבה.. |
| 2/2009
מה הסיכויים..?!
אתמול יצאתי מהבסיס בשעה 4.
בצומת ביציאה של הבסיס עמדו מספר חיילים, ואני הודעתי להם שאני נוסעת לאשדוד אם מישהו צריך טרמפ.
ילדה אחת שישבה לה כולה קטנה וזעירה על המדרכה שאלה: "את עוברת דרך גן יבנה".
עניתי: "כן, בואי.."
נכנסנו לאוטו ולאחר מספר שניות היא שאלה אותי מה תפקידי בצבא. "אני עוזרת וטרינרית."
היא התלהבה.
מתוך נימוס שאלתי אותה: "ומה איתך? מה את עושה בצבא?"
"אני מתנדבת" היא ענתה.
"מתנדבת.. וואו כל הכבוד לך..! זה בסדר לשאול למה את מתנדבת? כאילו זה מסיבה רפואית..?" שאלתי.
היא ענתה: "כן, כן, זה מסיבה רפואית, אני בתת משקל כרוני.."
לרגע שתקתי, בלעתי את הרוק, וניסיתי להרגיע את אנה שישר החלה בעבודתה ה"נאמנה"..
"מזתומרת תת משקל כרוני? כאילו את במצב הזה ממחלה או שאת פשוט ככה באופן טבעי..?" שאלתי.
"לא, אני פשוט ככה, אני 1.60 שוקלת 37 קילו ואני אוכלת כל מה שבא לי, הגוף שלי פשוט כזה.. אני כל כך רוצה לעלות במשקל! אני מנסה ושומדבר לא עוזר לי.."
אלוהים ישמור, באותו הרגע הרגשתי את האדמה מתהפכת מעליי..
אני אומרת לכם, אלוהים פשוט יושב שם למעלה וצוחק עליי..
כאילו מכל הטרמפיסטים שהיו שם - הבחורה הזו הייתה צריכה לעלות לי לאוטו ולשתף אותי בזה?!
מה הייתי עושה כדי לראות את הספרות 37 על המשקל...!!
אני ממש מצטערת אם אני מאכזבת עכשיו את אחד מ"אוהדי ההחלמה שלי" עם המשפט שהרגע אמרתי.
אבל אני פשוט חושבת שאני תמיד יאהב את הרזון הקיצוני הזה.
ההחלמה לא תהיה בכך שלא אגיע למשקל הזה,
ההחלמה שלי תהיה ביום שאבין שלמשקל 37, או 40 ואפילו גם ל50, הגוף שלי פשוט לא יכול להגיע ולהיות בריא - ועדיין לחיות עם זה בשלום.
אממ וזהו..
אני סתם משתפת..
| |
| כינוי:
בת: 37
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
