את המילים של השיר הבא אני מפרסמת מתוך בלבול.
כשאני שומעת את השיר הזה מצד אחד נאי מוצאת את עצמי נזכרת, חושבת ומתגעגעת לאחותי - שירלי,
ומצד שני כשאני שומעת את השיר הזה אני מוצאת את עצמי מתגעגעת לאנה, מתגעגעת לכוח ההוא, לשליטה המטורפת ההיא שהייתה לי פעם..
וכשאני מסיימת לשמוע את השיר אני מוצאת את עצמי בוכה..
ולמה בוכה?
כי אני לא מאמינה שהגעתי למצב שבו אני משווה את אחותי להפרעת אכילה, או בכלל שיש מילים בעל אותו מכנה משותף - געגוע. האחד למחלה והשני לכאב..
לפעמים משהו בי בכלל חושב שחלק גדול מהאשמה בכך שאני חולה אני יכולה להפיל על אחותי..
בכל אופן, זה בטח לא עוזר לי לתהליך ההחלמה.. אז למה אני ממשיכה לשמוע את השיר הזה? לא יודעת.. אני מנסה פשוט להתרחק מכל מה שאי פעם גרם לי להקיא, אז כל שיר שאי פעם התנגן לי בפלאפון בזמן שהייתי מקיאה אני כבר לא שומעת, אני משתדלת כשאני מתקלחת להשאיר את הדלת מעט פתוחה כדי שגם אם ארצה לא אוכל להקיא, ותמיד אבל תמיד אני הולכת לשירותים רק כשכולם בבית ובוחרת את השירותים שליד כולם.. - נורא, הא?
אני דוחה את עצמי.
בכל אופן אני נועלת את עצמי בבית כבר מאז שנחתתי. לא יוצאת לשומקום. ואם כן, זה רק בבגדים הכי גדולים שיש לי בארון - אני לא יכולה לשאת בעובדה שמישהו ייראה אותי כל כך גדולה.
אין לי כוח להישבר :/
"אין,
אני לא יכולה אחרת
אני לא מוצאת מה בי נשאר,
אני לא מוצאת את הדרך.
אני לא יודעת איך,
אני לא יכולה אחרת
אני לא סולחת לך אבל,
אני לא יכולה אחרת.
איך?
אני לא יודעת איך,
אני לא מוצאת מה טעם נשאר,
מאז אותו היום אין מחר.
אני לא יודעת איך
ולאן אני הולכת,
הייתי ככה סתם מאושרת
גם אם ולו לרגע קצר.
עכשיו אני לא יודעת איך
אני לא יכולה אחרת.
אני לא יודעת איך.
עכשיו כשאת אינך,
יותר לא ארדם לעולם
יותר אני לא חולמת אף פעם
אני לא יודעת איך,
יותר לא אחייך
יותר לא אדבר עם עצמי
יותר אני לא עונה - גם לא לי.
עכשיו אני לא יודעת איך
אני לא יכולה אחרת.
אני לא יודעת איך
זה רק הולך ומסתבך
יותר אני לא אמצא מנוחה
עיני אפקח רק בחשכה.
אני לא יודעת איך,
נשארתי מלבדך..
עכשיו אני לא יודעת איך,
אני לא יודעת איך,
אני לא יודעת איך..."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
