לפני שבועיים הקצינת נפגעים התקשרה אליי והודיעה ¨אורית יש טיסה לניו יורק של אחים שכולים יש ראיון ביום רביעי הקרוב - רשמתי אותך, בהצלחה..¨
כל כך פחדתי מהראיון הזה..
כל כך רציתי את הטיסה לניו יורק שפחדתי שאפשל.
התייעצתי עם יהודית (המטפלת שלי) על זה ¨אני לא בטוחה בעצמי. אני יודעת שאורית של פעם הייתה הולכת לראיון הזה ובאותו הרגע היו מודיעים לה שהיא טסה, אבל אורית של היום - אני לא בטוחה.. אני אגיע לשם ואהיה כל כך חסרת בטחון והם לא ירצו אותי..¨ יהודית אמרה שאלך, שאנסה..
הלכתי, ניסיתי.
יצאתי מהראיון עם חיוך מרוח על הפנים - הוא הלך כל כך טוב ¨אני בטוחה שהם אהבו אותי!¨
לפני כמה דקות הקצינת נפגעים שלחה לי הודעה: ¨אני ממש מצטערת - לא התקבלת¨.
אלוהים ישמור, בחיים לא אוכל להסביר את ההרגשה שחשתי כשקראתי את ההודעה המזדיינת הזו.. מי אני? מה אני? זו לא אני.. אין סיכוי..
כל כך השתנתי.. אבל כוסאמק - זה בטוח כי אני כל כך שמנה ומגעילה!!!
אלוהים ישמור! באלי למות! כל כך רציתי להיות שם!!!
כוסאמא של הצבא - אני שונאת את היום שהתגייסתי..
אני לא מאמינה שפעם אשכרה עליתי במשקל כדי להתגייס!!
נ-מ-א-ס ל-י-!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
