סתם משהו.

עליתי במדרגות הכי מהר שיכלתי, מנסה להחזיק את הדמעות רק עוד כמה שניות. פתחתי את הדלת לחדר שלי ורצתי מהר לשירותים, לא פתחתי את האור והתיישבתי בתוך האמבטיה בחושך, משחררת את הדמעות. מתפרקת.

אחרי 10 דקות ניסיתי להשתלט על עצמי, ידעתי מה הדבר היחיד שיעשה לי טוב במצב המזדיין הזה. 

קמתי מהאמבטיה והלכתי לחדר, מחפשת את הפלאפון. בסוף מצאתי אותו על הספה. הרמתי אותו וחייגתי את המספר שכבר ידעתי בע"פ.

"ספיר?" הוא ענה בקול מופתע.

"היי.." ניסיתי לשמור על קול יציב אבל הוא מיד שם לב שמשהו קרה.

"בכית?" הוא שאל

" סורי שאני נופלת עליך.." התחמקתי "אני יודעת שבקושי דיברנו בזמן האחרון, אבל יש מצב אתה בא הנה?" שאלתי בקול חנוק.

"תני לי 10 דקות"

"תודה" מלמלתי

הוא כבר ניתק.

הייתה דפיקה על דלת החדר והיא נפתחה באטיות. 

"ספיר?" עומר נכנס לחדר. 

ישבתי על המיטה שמול הדלת בבוקסר ובגופייה לבנה צמודה, לא היה לי כוח להחליף בשבילו, שיתמודד.

שמעתי אותו מתקדם אליי, התרכזתי בכיסוי של המיטה, מתחמקת מהמבט שלו.

"ספיר" הוא אמר בביטחון, "תסתכלי עליי"

הרמתי את הראש והסתכלתי לו בעיניים, ההבעה שלו השתנתה מאדישות לכאב. הוא התקדם אליי, לקח את היד שלי בשלו ומשך אותי אליו לחיבוק. 

התפרקתי לו בין הידיים, מורידה את המחסומים. הלב שלי צעק, צרח מכאב.. מנסה להתנתק מהגוף. 

רציתי למות.

אחרי שתי דקות נרגעתי והוא הוביל אותי למיטה, התיישבתי מולו וניגבתי את הדמעות מהעיניים.

"מה קרה?" הוא שאל.

לא ידעתי מאיפה להתחיל, אז שתקתי.

"ספיר" הוא נזף בי, "מה קרה?"

"אמא.." עניתי בקול חנוק. התחמקתי מהמבט שלו.

עומר לא ענה והרמתי את הראש, על הפנים שלו היה מבט של כעס מאופק.

"תספרי לי מהתחלה" הוא האיץ בי.

עצמתי עיניים ולקחתי נשימה עמוקה, לא מצאתי את המילים. עומר החליט לעזור לי.

"רבתן?" הוא שאל.

"כן" מלמלתי.

"ספרי לי איך זה התחיל" 

הסתכלתי לו בעיניים וניסיתי להירגע.

"ישבתי בסלון, סתם ראיתי סרט והיא בדיוק חזרה הביתה עצבנית על גיל, נראה לי הוא נכשל בתנ"ך או משהו.. קיצר.." לקחתי נשימה עמוקה

"היא הייתה עצבנית והשארתי צלחת בסלון אז היא התחילה לצעוק עליי.. אתה יודע.. כרגיל" נעצרתי לרגע וחשבתי איך להמשיך.

"טוב, עכשיו זה נעשה מכוער" מלמלתי בחצי צחוק אירוני. עומר הסתכל עליי במבט מעוצבן, ידעתי שהוא לא אוהב שאני לוקחת את המצב איתה כבדיחה. התעלמתי ממנו והמשכתי.

"היא צעקה עליי איזה כישלון אני ושלא יצא ממני כלום שאני סתם שרמוטה וזונה..." השפלתי את המבט, לא ידעתי איך לחבר למשפט את המילים האלה, אלו לא מילים שצריכות להיות ביחד.

דמעה ירדה לי מהעין והשפלתי את המבט. עומר תפס לי בסנטר והרים לי את הראש ככה שהוא יוכל להסתכל לי בעיניים, עם היד השנייה הוא מחה את הדמעה מהלחי. עבר בי רעד והתאמצתי להשתלט על עצמי.

"את לא צריכה להקשיב לה. היא מוציאה את החרא שלה עלייך" הוא אמר בקול תקיף. ניסיתי להתחמק מהמבט שלו.

"ספיר" הוא התרגז, הסתכלתי לו בעיניים.

"אף פעם לא פגשתי משהי מדהימה כמוך, כל כך חזקה, כל כך מלאת חיים. אל תתני לה להרוס אותך" הוא אמר לי ברוגז.

"עומר.." מלמלתי בקול חנוק "לא בגלל זה אני בוכה, לא בגלל זה בקשתי שתבוא. אני רגילה לחרא הזה כבר הרבה זמן" הוא נראה מבולבל.

"אז מה קרה?" 

"טוב, זה לא היה סוף הריב.." אמרתי בקול יציב. פחדתי שעם כל מילה שאני אוסיף החומה שבניתי סביב הלב שלי תתמוטט.

הוא לא אמר כלום, חיכה שאני אמשיך.

הרגשתי שהדמעות עומדות לצאת. שכנעתי להחזיק את עצמי עוד קצת.

" אחרי שהיא הזכירה לי באופן מפורט כמה היא שונאת אותי.." הוא עשה פרצוף אבל התעלמתי. היד שלו עדיין הייתה עד הלחי שלי, ליטפה אותה בעדינות.

"אחרי זה.." הסתכלי לו עמוק בעיניים והמשכתי בקול יבש, "היא אמרה שמזל שאבא שלי מת שהוא לא יכול לראות מה נהיה ממני"

שתקנו. אחרי מה שנראה כמו נצח עומר משך אותי אליו בכוח לחיבוק. הרגשתי את כל הכאב שלי בחיבוק הזה. זה היה כמו פעם, כשידעתי שאכפת לו ממני. הרגשתי שהוא כועס, אבל לא היה לי אכפת. סוף סוף הרגשתי מוגנת, אהובה. הדמעות השתחררו ולא הפסיקו לרדת, בלי קול. התרפקתי על החזה שלו והוא הצמיד אותי חזק אליו. 

"איפה היא עכשיו?" הוא שאל בקול יבש

"לא בטוחה. נראה לי היא נסעה לאח שלי בצפון לכמה ימים. זה תמיד ככה אחרי ריב גדול". הופתעתי לשמוע כמה הקול שלי יציב.

הוא לא דיבר. הודתי לו בלב על כך. 

לא היה לי כוח לשום דבר, בעיקר לא לדיבורים. הייתי צריכה אותו שם בשביל החיבוק הזה, לא מעבר. זה בדיוק הספיק לי להרגיע את הכאב.

הדמעות לא הפסיקו לרדת, אבל לא התלווה להם שום קול. 

הייתי צמודה לעומר, נשענתי על החזה שלו ונתתי לידיים הגדולות שלו לעטוף אותי בחיבוק אוהב. הוא העביר את הידיים שלו על גופי, ליטף והרגיע. עצמתי את עיניי והתמכרתי להרגשה. 

"אני הולך להביא לך מים" עומר אמר אחרי 20 דקות. הוא יצא מהחדר וקמתי למקלחת לשטוף פנים. הסתכלתי במראה ונשמתי עמוק. לא נראיתי זוועה, הפנים היו קצת אדומות, כמו שמסמיקים. העיניים כבר נרגעו וחזרו לצבע הטבעי. חזרתי לחדר ועומר שכב על המיטה משעין את הראש על הידיים. כוס מים הייתה מונחת על השידה הקטנה. התיישבתי על קצה המיטה ושתיתי מהמים.

"ספיר" עומר אמר, הסתובבתי אליו. הוא בחן אותי במבט שלא הצלחתי לפרש.

"בואי" הוא לקח לי את היד וקירב אותי אליו. הנחתי את הראש על החזה שלו, בדיוק מעל הלב ואת היד על הבטן שלו מציירת עיגולים קטנים. הוא חיבק אותי סביב המותן והצמיד אותי עליו. עצמתי עיניים.

"מה את רוצה לעשות עם זה?" הוא שאל.

"עם מה?"

"היחס שלה" עומר ענה.

"כלום". אמרתי ביובש. לא היה לי כוח לדבר על זה. אף פעם אין לי כוח.

"את לא יכולה להשאיר את זה ככה"

"אני יכולה לעשות מה שבא לי" מלמלתי.

"ספיר אין לך מה להתכווח איתי, את יודעת שאני רוצה רק טוב בשבילך"

התעלמתי ממנו.

"אז מה את רוצה לעשות?" הוא שאל ושוב התעלמתי.

"ספיר תעני לי" הוא אמר לי בעצבים

"אני לא יודעת" מלמלתי "כלום".

"את לא צריכה לעבור דבר כזה ולשתוק" עומר אמר.

"אני יכולה לעבור הכל אם אני יודעת שאתה תעזור לי" מלמלתי במבוכה.

הוא לא ענה. סובבתי את הראש להסתכל עליו. הוא חייך אליי חיוך גדול.

"מה??" הסמקתי.

"מה אני יעשה איתך?" עומר צחק.

קברתי את הפנים בחזה שלו. בטח נראיתי כמו עגבנייה.

הוא חיזק את החיבוק סביבי.

"אני שומעת את הלב שלך" לחשתי

הוא שוב צחק ועוד יותר הסמקתי.

"מה השעה?" שאלתי, מרגישה שאני עוד מעט נרדמת.

"נראלי אחת וחצי"

"סבבה" מלמלתי.

"ספיר.." עומר לחש

"ממממ?..." שאלתי

"כל עוד את רוצה אותי אני תמיד אהיה פה לעזור לך" הוא אמר

חייכתי את החיוך הכי גדול שיש וככה נרדמנו.