אם ניתנה לך טיפה טובה אחת,

"את רוצה לבוא איתי החוצה?" שאלת אותי ,

הלב שלי התמלא באושר. "כן..למה לא" אמרתי.

יצאנו שתינו החוצה.. הסתכלתי עלייך וחייכיתי, חייכת אליי בחזרה.

התיישבנו בצד, על סלע..

"את נהנת?" שאלת אותי,

"כן, ממש כיף לי. ואתה?" עניתי,

"כן..אממ אני לא יודע איך לומר את זה.." אמרת, "מה קרה?" שאלתי.

"כבר הרבה זמן אני מרגיש ככה.. אבל לא היה לי את האומץ.." אמרת, והעיניים שלך הדהימו אותי, לא הפסקתי להסתכל עלייהם.

"אני מרגיש אלייך משהו. כל פעם שאת מסתכלת עליי אני נלחץ, שאת מדברת אליי אני נהייה אילם, אני לא מצליח להוציא הגה. את גורמת לי להרגיש דברים שלא הרגשתי בחיי.." הלב שלי החסיר פעימה, וחיוך ענק נמרח לי על הפרצוף.

"גם אני.. מהפעם הראשונה שראיתי אותך הרגשתי משהו. כלכך רציתי שתבוא ותדבר איתי, תתייחס אליי.." אמרתי מיד, "התביישתי, לא העזתי..פחדתי לדבר, שאולי אני אומר משהו מפגר" אמרת ועינייך נפלו לרצפה.

"האמת שגם אני ביישנית לא קטנה.. כל פעם אמרתי לעצמי 'לכי תדברי איתו' ומיד ברחתי" אמרתי. "באמת? את ביישנית? זה הדבר האחרון שהייתי חושב עלייך, אם רק הייתי יודע.. "

צחקתי, חייכת אליי. שתקנו. אבל לא שתיקה מעיקה ומביכה. שתיקה נעימה.

התקרבתי אלייך. נתתי לך חיבוק. היה כלכך נעים להרגיש אותך.

שאלת "התנשקת פעם?" "לא.." עניתי.

"את רוצה? זאת אומרת.. אפשר?" שאלת. "רגע.. לאן זה מוביל? לאן זה יתקדם..?" שאלתי.

"אני מרגיש אלייך משהו.. אני לא אומר אהבה. אבל אני בהחלט מחבב אותך מאד. את רוצה שיקרה משהו ביניינו?"  אמרת. "אתה לא יודע כמה אני רוצה.." עניתי.

התקרבת אליי לאט לאט.. קירבת את פנייך לפניי, "יש לך עיניים כלכך יפות." לחשת.

התנשקנו. אני לא יודעת כמה זמן. אבל זה היה מדהים.

לכולם מותר לחלום לא?

גם לי..

למה אתה כזה ביישן?! למה?!